יש משהו כמעט אירוני בלשמוע את מריו באלוטלי מדבר על בחירות נכונות, הקשבה וסבלנות. במשך שנים הוא היה אחד הכדורגלנים הכי לא צפויים בעולם. חלוץ עם כישרון עצום, יכולות פיזיות וטכניות נדירות, אישיות מורכבת ורשימה ארוכה של שערים, עימותים ורגעים שאי אפשר היה להתעלם מהם. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בנוגע לבאלוטלי וכזה שמסכם בדיוק את הדמות המיוחדת שלו סופר מפיו של ז'וזה מוריניו, מי שהיה מאמנו באינטר במשך שתי עונות: 2008/09 ו-2009/10. סיפור שנשמע כל כך הרבה פעמים, אבל אף פעם לא נמאס ממנו. לפחות לי.
כרטיסים למשחקים הכי גדולים באירופה באתר של השותפים שלנו ב-Live Tickets
ב-2009 אינטר יצאה למשחק חוץ מול רובין קאזאן בליגת האלופות, ומוריניו היה בבעיה: כמעט כל החלוצים שלו לא היו זמינים למשחק, ובאלוטלי היה למעשה האופציה היחידה שלו בהתקפה. לקראת סוף המחצית הראשונה החלוץ האיטלקי ספג כרטיס צהוב. בהפסקה מוריניו הקדיש, לדבריו, 14 מתוך 15 הדקות של השיחה בחדר ההלבשה רק לבאלוטלי. הוא התחנן אליו בערך כך: 'אל תיגע באף אחד, אל תגיב לפרובוקציות, אל תתווכח עם השופט, אל תעשה שום דבר מיותר – פשוט תשחק רק עם הכדור, כי אין לי חלוץ אחר להכניס'. ואז הגיע הפאנץ': באלוטלי יצא למחצית השנייה, ספג צהוב שני והורחק. אינטר נאלצה לשחק כחצי שעה בעשרה שחקנים וסיימה ב־1:1. מוריניו סיכם אחר כך שהוא יכול לכתוב ספר של 200 עמודים על השנתיים שלו עם באלוטלי באינטר – "אבל זו לא תהיה דרמה, זו תהיה קומדיה".
עכשיו, כשהוא כבר בגיל 36, באלוטלי נשמע אחרת. לא פחות ישיר, ובטח לא פחות בטוח בעצמו, אבל הרבה יותר מפוכח. בריאיון נרחב לגארדיאן הבריטי הוא דיבר על החיים החדשים באיחוד האמירויות, החלום שהגשים עם אחיו, המשבר של הכדורגל האיטלקי, הילדים שכבר אינם משחקים ברחוב – וגם על הדברים שהיה משנה אילו יכול היה לחזור לבאלוטלי בן ה-16.
חלום הילדות שהתגשם דווקא בסוף הקריירה
בינואר 2026 הצטרף באלוטלי לאל-איתיפאק מליגת המשנה באיחוד האמירויות. חשוב לא להתבלבל עם אל-איתיפאק הסעודית: מדובר במועדון מדובאי, שאליו הגיע באלוטלי בחוזה לשנתיים וחצי אחרי שסיים את דרכו בגנואה. חצי שנה לאחר מכן הגיע גם אחיו הצעיר, אנוק בארווה.
רוצים להתחדש בחולצה מקורית של הקבוצה שלכם? תעשו זאת דרך השותפים שלנו ב-Classic Football Shirts
עבור אחרים, מעבר כזה בגיל 35 עשוי להיראות כמו תחנה אחרונה ושקטה בקריירה. עבור באלוטלי, היה בו גם משהו אישי הרבה יותר. כשהיו ילדים, השניים דיברו על האפשרות לשחק יום אחד באותה קבוצה. אנוק היה שואל אותו איך זה בכלל יכול לקרות אם מריו ישחק באינטר, במילאן או במנצ'סטר סיטי. מריו ענה שכאשר יתבגר, אולי יגיע למועדון ברמה אחרת שבו יוכלו לתת לשניהם את ההזדמנות. אנוק ניסה לאורך השנים לבנות קריירה משלו, אך בניגוד לאחיו הגדול, הוא עשה זאת בעיקר בליגות הנמוכות באיטליה, לצד תחנות במלטה ובטורקיה. שנים לאחר מכן, זה בדיוק מה שקרה. לראשונה בקריירה שלהם, השניים משחקים יחד באותה קבוצה.
הגשימו חלום ילדות. האחים באלוטלי באימון אל איתיפיק (Credit: Al Ittifak)באלוטלי גם דוחה את ההנחה שהגיע לדובאי רק בשביל הכסף. לדבריו, הפרויקט עניין אותו והוא פשוט רצה להמשיך לשחק וליהנות מכדורגל. לצד המחמאות לתשתיות ולמגרשים, הוא גם לא מסתיר את הבעיות: מעט מאוד קהל ביציעים ורמת ארגון שלדעתו עדיין צריכה להשתפר. החוויה באמירויות גם לא הייתה שקטה לחלוטין. בפברואר סיפר באלוטלי כי במהלך משחק מול דובאי סיטי הוא ספג שוב ושוב קריאות גזעניות. הוא פרסם את הדברים לאחר המשחק ודרש לנקוט צעדים נגד התופעה.
ואם אתם שואלים אותו, הסוף מבחינתו לא נראה באופק, וגם בגיל 36 באלוטלי אינו מתכנן לפרוש בקרוב. כל עוד הגוף מאפשר לו להתאמן, לשחק ולהבקיע, הוא רוצה להמשיך. לאחר הפרישה הוא כבר מדמיין חיים רגועים יותר, לצד הילדים שלו והעסקים שלו. אחרי הקריירה שהוא עבר, אפשר להבין למה דווקא שקט נשמע לו פתאום כל כך מושך.
כרטיסים למשחקים הכי גדולים באירופה באתר של השותפים שלנו ב-Live Tickets
הפארקים הריקים של איטליה
החלק המעניין ביותר בריאיון אינו עוסק דווקא בבאלוטלי, אלא בכדורגל האיטלקי. איטליה נשארה מחוץ לשלושה מונדיאלים רצופים: 2018, 2022 וגם באחרון כמובן ב-2026, אחרי שהודחה בפלייאוף מול בוסניה. בכל פעם שזה קורה, הדיון חוזר למאמנים, להתאחדות, למספר הזרים בסרייה א' ולכמות הדקות שמקבלים השחקנים הצעירים. באלוטלי מסתכל על הבעיה ממקום בסיסי הרבה יותר.
כשהיה ילד, הוא שיחק במשך שעות ברחוב ובפארקים. אמו הייתה כועסת כשהיה חוזר הביתה רק אחרי שכבר נעשה חשוך מדי מכדי לראות את הכדור. כיום, כשהוא מסתובב בברשיה ובערים אחרות באיטליה, הוא רואה משהו אחר לגמרי: פארקים ריקים. מבחינתו, זו לא סתם נוסטלגיה. ילדים עדיין הולכים לאימוני כדורגל מסודרים, אבל הם איבדו את כל השעות שהיו מגיעות בנוסף אליהם. שעות בלי מאמן, בלי תרגיל שהוכן מראש ובלי מבוגר שעוצר את המשחק ומסביר מה לעשות.
כדור ביד מגיל קטן. האחים באלוטלי- מריו מצד ימין בגיל 3 (Credit: Modren Ghana)באלוטלי מספר שכילד הוא היה מתאמן במסגרת כמו הילדים של היום, אבל בנוסף היה משחק עוד שעות בכל יום בפארק. מבחינתו, המשחקים האלה היו אימון לכל דבר: שם למדו לאלתר, להתמודד עם ילדים גדולים יותר ולהיכנס למאבקים ולהתחזק, לפתור בעיות ולנסות שוב ושוב דברים שלא תמיד מצליחים. הוא מאשים בכך את הסמארטפונים, המחשבים, הפלייסטיישן וגם שינוי מסוים בגישה של ההורים.
הדוגמה שלו פשוטה: ילד היום יכול לראות סרטונים של רונאלדיניו בטלפון ולהרגיש שהוא רונאלדיניו. באלוטלי, לעומת זאת, מספר שהוא הרגיש כמו רונאלדו (הברזילאי כמובן) רק אחרי שהצליח לבצע בעצמו את הדברים שראה – על המגרש. וזו אולי הנקודה הכי מעניינת שלו- צפייה בכדורגל יכולה ללמד ולהעניק השראה, אבל היא לא יכולה להחליף אלפי נגיעות בכדור, ניסיונות שלא מצליחים ואת הרגעים שבהם ילד צריך למצוא פתרון בעצמו. החשיבה היצירתית פשוט נעלמה.
רוצים להתחדש בחולצה מקורית של הקבוצה שלכם? תעשו זאת דרך השותפים שלנו ב-Classic Football Shirts
האם הכול באמת מתחיל ברחוב?
הטענה של באלוטלי מעניינת ומשכנעת בחלקה, אבל היא כמובן לא יכולה להסביר לבדה את עומק המשבר של הכדורגל האיטלקי. טענות כמו אלו של באלוטלי נשמעות לא רק באיטליה, אלא גם אצלנו כאן בישראל. יש היגיון בהתרפקות הזו על העבר, אבל בעיית היעלמותו של כדורגל הרחוב אינה בעיה איטלקית או ישראלית, זו תופעה עולמית. גם ילדים בספרד, צרפת, גרמניה ואנגליה חיים בעולם של מסכים וטלפונים. כדורגל הרחוב הצטמצם כמעט בכל מקום בעולם.
ולכן השאלה אינה רק לאן נעלמו הילדים מהפארקים, אלא גם מה המערכת עושה כשהם כבר מגיעים אליה. איכות האקדמיות, הכשרת המאמנים, המתקנים, כמות ההזדמנויות לצעירים והיכולת לייצר מעבר נכון מכדורגל ילדים ונוער לבוגרים – כל אלה עדיין נמצאים באחריות המועדונים וההתאחדות. וכאן הכדורגל האיטלקי כשל בשנים האחרונות (ואם להיות כנים, גם אצלנו בישראל המעבר מכדורגל הנוער לבוגרים הוא אחד הנושאים המרכזיים שגם אנחנו עדיין מתמודדים איתו בכדורגל הישראלי). שלוש היעדרויות רצופות מהמונדיאל כבר לא מאפשרות לאיטלקים להתייחס לבעיה כאל תקלה נקודתית. בשלב הזה ברור שמדובר במשבר עמוק יותר, כזה שדורש שינוי מערכתי.
מוזמנים לצפות בפרק 409 של חולה על כדורגל – הפודקאסט, בו יוסי עדני ואורן קדוש מנתחים את הכישלון של הכדורגל האיטלקי בשנים האחרונות:
בכל מקרה, באלוטלי מזהה משהו אמיתי שאבד בדרך: שעות של משחק חופשי, יצירתיות והתמודדות ללא הוראות. אבל הפארקים הריקים לא יכולים להפוך לתירוץ עבור מערכת שמתקשה לייצר מספיק שחקנים ברמה הגבוהה ביותר. מעניין שבאלוטלי עצמו לא חושב שהמצב אבוד. הוא מאמין שאיטליה תחזור לייצר דורות חזקים, גם אם זה לא יקרה מיד. לדבריו, גם מדינות כמו ספרד, צרפת וגרמניה עברו תקופות פחות מוצלחות – ובסופו של דבר יצאו מהן.
מנצ'יני חזר. ובאלוטלי עדיין מאמין שגם הוא יכול
באלוטלי גם מטיל על המערכת אחריות גדולה יותר מאשר על המאמנים. זו נקודה מעניינת במיוחד עכשיו, אחרי שרוברטו מנצ'יני חזר לקדנציה שנייה כמאמן נבחרת איטליה. מנצ'יני, שהוביל את איטליה לזכייה ביורו 2020, מונה מחדש בסוף יולי בניסיון להוציא את הנבחרת מהמשבר הגדול שבו היא נמצאת.
כרטיסים למשחקים הכי גדולים באירופה באתר של השותפים שלנו ב-Live Tickets
מערכת היחסים בין השניים נמשכת כבר שנים. מנצ'יני אימן את באלוטלי באינטר, הביא אותו למנצ'סטר סיטי ובהמשך גם החזיר אותו לנבחרת. בריאיון סיפר באלוטלי שמנצ'יני שלח לו הודעה ביום הולדתו. הוא ניצל את ההזדמנות כדי להזכיר לו, בחצי צחוק, שהוא עדיין מסוגל לשחק. וכשנשאל אם חזרה לנבחרת עדיין אפשרית מבחינתו, התשובה הייתה חד-משמעית: אם ימשיך להבקיע – כן.
זה נשמע כמעט בלתי אפשרי. באלוטלי לא שיחק בנבחרת מאז 7 בספטמבר 2018, מול פולין בבולוניה, ויש לו 14 שערים ב-36 הופעות, אבל יש גם פרט קטן ונחמד בסיפור הזה: אותו משחק מול פולין היה המשחק התחרותי הראשון של מנצ'יני בקדנציה הראשונה שלו כמאמן איטליה. אם יש שחקן שמסוגל לפחות להאמין שמעגל כזה עוד יכול להיסגר, זה כנראה באלוטלי.
מאמינים שזה עוד יכול לקרות שוב? באלוטלי ומנצ'יני באימון נבחרת איטליה (Credit: Getty Images)בין הכישרון למה שהיה יכול להיות
גם כשהוא מביט לאחור, באלוטלי לא מתנער מהקריירה שלו. התקופה במנצ'סטר סיטי נותרה אחת התחנות החשובות ביותר עבורו. הוא הגיע בקיץ 2010, כשהפרויקט של המועדון עדיין היה בתחילת הדרך, וזכה עם הקבוצה בגביע האנגלי ובאליפות הראשונה שלה אחרי 44 שנים. וכמובן, הוא היה שם גם ברגע הגדול מכולם.
בדקה ה-94 מול קווינס פארק ריינג'רס, באלוטלי מסר את הכדור לסרחיו אגוארו, שכבש את שער האליפות המפורסם ביותר בתולדות הפרמייר ליג – 93:20, זמן שייזכר לעד. והנה פרט שמתאים במיוחד לקריירה של באלוטלי: זה היה הבישול היחיד (!) שלו ב-70 הופעות פרמייר ליג במדי מנצ'סטר סיטי וליברפול.
רוצים להתחדש בחולצה מקורית של הקבוצה שלכם? תעשו זאת דרך השותפים שלנו ב-Classic Football Shirts
באלוטלי מרגיש שהיה חלק מהקבוצה שהניחה את היסודות למה שמנצ'סטר סיטי הפכה להיות בהמשך. קשה להתווכח עם זה. אבל באותה מידה, קשה לקרוא את הריאיון בלי לחשוב שוב על הפער שבין הכישרון שלו לבין הקריירה שהייתה (ולא הסתיימה כמובן) לו. כשנשאל איזו עצה היה נותן לבאלוטלי בן ה-16, הוא לא דיבר על בעיטה, טכניקה או אימונים. הוא אמר שהיה אומר לעצמו להימנע מכמה בחירות, ולהקשיב לאנשים הנכונים ברגעים הנכונים. ואולי דווקא שם נמצא הסיפור כולו.
באלוטלי לא איבד את הביטחון, את הישירות או את האמונה שהוא עדיין מסוגל להבקיע. אבל בגיל 36 הוא כבר מבין שכישרון לבדו לא מספיק. לא לילד בפארק, לא לשחקן צעיר באקדמיה – וגם לא לאחד השחקנים המוכשרים ביותר שיצאו מאיטליה בדור שלו, באלוטלי עצמו.
במשך שנים שאלו מה היה קורה אילו מריו באלוטלי היה מקבל החלטות אחרות. בגיל 36, נדמה שגם לו כבר יש חלק מהתשובה.
מפוכח יותר עכשיו? באלוטלי בריאיון לגארדיאן (Credit: The Guardian)
