חולה על כדורגל - המגזין

כישרון נשכח משנתון 99, חולה על כדורגל מאז גיל 7 וסטודנט בזמני הפנוי. משתדל לתת מקום גם לסוגיות שמחוץ לכר הדשא. מחכה ליום שבו לא נופתע מהצלחה ישראלית: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. חפשו אותי באינסטגרם regelhazahav ובטוויטר @Tomer_Atir

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

נסכים שלא להסכים: אוהדי כדורגל מהעולם מדברים על קיום המונדיאל בקטאר

המונדיאל החל. השחקנים והצוותים נחתו, הצלמים תפסו כמה פוזות, הקהל פצח בחגיגת הכדורגל הגדולה. שערים, ראיונות, משחקים, אצטדיונים: הכל גדול ויפה; חלק מלאכותי. יום אחד, ממש בקרוב, זה ייגמר. האוהדים יעזבו, אפילו חלק מהאצטדיונים ייעלמו. ואז, קטאר תחדל מלהיות מדינת הכדורגל שפיפ"א נתנה לה להיות במהלך חודש המונדיאל. האווירה המיוחדת תשקע, והנסיכות תישאר תחת צל ענקי.

בינתיים דבר אחד ברור בטורניר הזה. לא סיפורי ההצלחה והכישלון, לא הזוכה ולא הכוכבים הם הדבר המרכזי. כי מאחורי מה שקורה בקטאר תלויה לה קופת שרצים. זאת אומרת, תלוי את מי שואלים.

נכון, מפיפ"א שגורפת מיליארדים מהטורניר קשה לצפות להתייחסות רגישה לסוגיית זכויות האדם במדינה המפרצית. אינפנטינו וחבורתו לא מפספסים אף הזדמנות להוכיח שחשבון הבנק מעניין אותם יותר מבני אדם – יותר מפועלים ואזרחים מדוכאים, מאוהדים שיוגבלו בהתנהלותם ומשחקנים מותשים.

למרות כל זה – בגלל זה – חשוב לזכור שלא משנה מי מנהל את הכדורגל שם למעלה, בסוף המשחק האהוב שייך לנו, האוהדים.

ברחבי העולם יש דעות שונות לגבי המונדיאל בקטאר. אחרי שניהלתי מספר שיחות עם אוהדי כדורגל מכמה קצוות הגלובוס, מצאתי בעיקר קולות אותנטיים שמתקשים להכריע. הם אולי מצרים על המצב, אבל לא בהכרח נוקטים בפעולה כלשהי בעצמם. אין חרם המוני – אך השמחה היא לא רגילה. הקוקטייל המשכר של אליפות העולם בכדורגל נמהל בעצב, לאור מצב זכויות האדם במדינה המארחת.

רומן, צעיר אמריקני שחי בגרמניה (אולי אתם זוכרים אותו מאחד הטורים שלי במסגרת יומן המסע מהקיץ), היה הנחרץ ביותר לגבי הסוגייה. "נושא חם כרגע", הוא השיב לי כשפניתי אליו, והחל לספר לי על תנועות שקמו במדינה האירופית הגדולה במטרה להחרים את המונדיאל. לדבריו, השיח בגרמניה מבקר את ההתנהלות הקטארית הרבה יותר מאשר בארץ מוצאו.

שלט של היוזמה להחרמת המונדיאל, תלויה בכניסה לפאב ספורט מפורסם בעיר קלן (מקור: Oliver Pieper, DW)

"חבריי בניו יורק חושבים שמחאה לא תניב דבר ושחרם של אדם אחד הוא טיפשי". הוא לא מסכים איתם: "אם החרם יצבור מספיק תאוצה, הרייטינג ייפגע בכיס של פיפ"א והם ייקחו את זה בחשבון". כשסיפרתי לו שפה בישראל הגישה שלו נדירה, ושאני מתכוון לצפות במשחקים, הוא דווקא הבין. "זאת יכולה להיות החלטה קשה". בגרמניה, כך נראה, כבר החליטו: בתקשורת המקומית מדווחים כי כמות הצופים במשחק הראשון של הנבחרת בטורניר צנחה ב-65% לעומת הטורניר הקודם ברוסיה. בעתיד נבין האם וכיצד זה השפיע על פיפ"א.

כריסטיאן, פולני שבקי בכל תולדות הנציגים הישראלים ששיחקו במולדתו, הציג גישה מתונה יותר מאשר רומן. לדעתו, כל מה שסובב סביב המונדיאל הזה הורס את חוויית הכדורגל: זה פוגע באווירה ובעניין, אולם לא יגרום לאנשים להחרים לחלוטין את הטורניר. בכל זאת, יש כדורגל לראות, הנבחרת הלאומית משחקת – והמתינו לזה שנים רבות.

"המונדיאל הראשון בו צפיתי היה ב-2002. הייתי רק בן 10 אבל אני זוכר טוב מאוד את ההתרגשות של אנשים בפולין מהטורניר, גם אם לנבחרת שלנו לא היה סיכוי להגיע לנוקאאוט. יכולתי לחוש את האווירה הפנטסטית הזו הרבה זמן לפני ואחרי הטורניר. זה היה פחות או יותר דומה בארבעת המונדיאלים הבאים, עד עכשיו."

וכאמור, הטורניר הנוכחי שונה ב-180 מעלות מכל מה שהכרנו. כריסטיאן הזכיר בפניי רשימה ארוכה של סוגיות ידועות. הוא לא שוכח לקטאר את אלפי הפועלים ההרוגים. הוא לא מתעלם מהשחיתות שהביאה למדינה קטנה ללא מסורת כדורגל את אירוח המונדיאל ("אולי זה הכוח של כספי הנפט. תתביישו לכם, מר בלאטר ומר אינפנטינו"). הוא מצטער על שבירת המסורת הקיצית ועל שינוי לוח הזמנים של הכדורגל העולמי בגלל הבחירה הזו. והוא מאס בסרטונים של האוהדים המזויפים.

התגובה עליה הוא מדבר, הקושי למצוא עונג אמיתי בדבר הגדול הזה, היא אולי טבעית. היא בטוח כואבת. והוא לא לבד בתוך תערובת הרגשות הזו.

"כשאני מדבר עם חבריי, יש לי תחושה שאנשים רק עוקבים אחרי משחקי הנבחרת שלנו, וגם זה בהתלהבות פחותה. אני לא אקרא לזה חרם. אבל אנשים, כולל אותי – הבחור שאוהב את המונדיאל עד כדי כך שצפה בגמר הקודם בזמן טקס החתונה של החבר הכי טוב שלו – לא מרגישים את האווירה. הקסם של הטורניר הכי חשוב בעולם פשוט נעלם."

כריסטיאן, אוהד כדורגל פולני (התמונה באדיבות המצולם)

נדמה שקשה לתאר בצורה טובה יותר את ההשלכות של הבחירה בקטאר כמדינה המארחת של המונדיאל עבור אנשים כמו כריסטיאן. אין קסם, אין נשמה, אין אנושיות: אלו הפנים של מונדיאל 2022 בקטאר לדעתו. וזה לא משנה כמה שערים עוד יבקיע קיליאן אמבפה.

מפולין נעבור חצי עולם, אבל נישאר קרוב. גם ליריבתה בשלב הבתים, מקסיקו, יש מקום בדיון. בכתבה זו מייצג אותה אדולפו, שפרס בפניי תמונה מורכבת יותר של המציאות. דברים שרואים מגוודלחארה לא רואים מפוזנאן, כנראה.

"למרות שדיברתי עם חברים על נושא זכויות האדם והמוות בבניית האצטדיונים, נושא השיחה העיקרי שלנו בנוגע למונדיאל נותר הכדורגל: אם מקסיקו תעפיל לשלב הבא או לא, מי צריך להיות ברשימת השחקנים. זה לא ישפיע על חוויית הצפייה שלי, כי אני אוהב כדורגל."

וכך, כשהכדורגל במרכז העניינים מבחינתו, אדולפו פתר את הדילמה שצברה תאוצה ברחבי העולם בחודשים האחרונים. ויש לו כמה הסברים לכך. למשל, שאם הכדורגל כבר לא יהיה המוקד שלנו, אם הפוליטיקה תשלוט בו – אולי המצב לא יהיה טוב יותר. "אני מאמין שפיפ"א צריכה לקבוע חוקים חדשים לגבי אירוח המונדיאל – אני לא יודע איך יעשו זאת. יש יותר מדינות שחברות בפיפ"א מאשר באו"ם. זה אחד מהארגונים הבודדים בהם מדינות בסכסוך יכולות להיות יחד מבלי שמלחמה תפרוץ."

בנוסף, יש בו גם מידה של כעס. "פיפ"א מגמישה את חוקיה לפי גיאוגרפיה. במקסיקו, אנחנו צועקים לשוער !@#$, מילולית זה אומר פחדן אך זה משמש ככינוי גם לבני הקהילה הגאה. בכל משחק בו צועקים את זה, המשחק נעצר ומקסיקו נקנסת. אבל קטאר – שם אין זכויות לקהילה הזו – זה לא נראה הוגן". איך אומרים – אין מגיע בכדורגל? אולי גם אין הוגנות. "איך זה אפשרי שהמדינה המארחת יכולה לעשות את זה, ואנחנו כמעט מאבדים נקודות כעונש במשחקי המוקדמות?", הוא תוהה, וממשיך להסביר את המורכבות הכרוכה ביחס לתגובה המקסיקנית לכל הסובב את המונדיאל.

אוהד פורץ למגרש במהלך המשחק בין פורטוגל לאורוגוואי, אוחז בדגל הגאווה (מקור: Abbie Parr, AP)

"אני אוהב לראות מונדיאל במדינה ערבית, כי זה חושף חלק אחר בעולם שאנחנו לא רגילים לראות", אדולפו טוען. "אני מבין שאתה לא יכול להגיע לבית של מישהו ולבסס את החוקים שלך. אני מבין חלק מהחוקים בקטאר, אולם זה צריך להיות שונה כשזה מגיע לזכויות אדם. לא ראיתי מחאות נגד קטאר על עניינים כאלו ואני מאמין שזה בגלל העניין התרבותי שלנו בטורניר הזה. מקסיקו היא מהמדינות ששולחות הכי הרבה אנשים למונדיאל: אנשים חוסכים כסף שנים רבות כדי להגיע לשם. שמענו על השחיתות והסקנדלים, אך אנחנו רגילים לדברים האלה. לא תהיה שום מחאה, אלא אם מקסיקני ייעצר."

גם את המקסיקנים אפשר להבין. יש להם סיבות לכעוס, אבל הם רואים את האור בכדורגל. מדובר באהבה הגדולה של חייהם. הם נהנים מהטורניר, מהכדורגל, ומשתדלים לעסוק רק בו. את התרבות הצבעונית שלהם הם מביאים בהמוניהם לקטאר, ומוכנים לכבד את מנהגי המקום: לפחות כל עוד יכבדו אותם.

למרות הכל, במקסיקו יתרכזו בכדורגל. אדולפו (התמונה באדיבות המצולם)

התחנה האחרונה שלנו בשרשרת התגובות הגלובלית הזו מחזירה אותנו לאירופה. קול חדש וברור, ושונה מאוד, מגיע אלינו ממדינה שרק לפני עשור הייתה אימת הנבחרות ביבשת ובעולם – וכעת מחפשת את דרכה למעמד זה. והאמת? אולי רוח הדברים שנאמרו לי מתכתבת עם השאיפה הזו. "אנשים רק אומרים שהם מקווים שספרד תנצח", מספר בקצרה מקס ממדריד.

בין אם ספרד תעשה זאת, ובין אם תהיה זו זוכה מאושרת אחרת, הפעם הגביע המוזהב והמדליות הזוהרות יאבדו משהו מהניצוץ המיוחד והמוכר. אפשר להתעלם מזה על רקע מוטיבציות אחרות. אפשר אפילו למצוא הסברים למה הנסיבות שאינן קשורות לכדורגל חשובות פחות. מה שאי אפשר לעשות – זה להכחיש אותן.

דורות שלמים של כדורגלנים התחנכו על המשפט "האדם לפני השחקן". המונדיאל בקטאר מעלה גם את השאלה מה קודם למה: האדם, או הטורניר. ברחבי העולם מסתכלים על השאלה ועונים עליה באופן שונה. כל קול, בייחודיותו, מביא בפנינו זווית אחרת. וקצת כמו בשידור המתוחכם שזכינו לו – אם אתם לא מהמחרימים – אתם מוזמנים לבחור את הזווית המועדפת עליכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן