חולה על כדורגל - המגזין

שנתון 99'. חולה על כדורגל מאז גיל 7 ובזמני הפנוי גם סטודנט. כותב מתוך אהדה לברצלונה, הנאה מניטרליות בפרמיירליג ועניין בסוגיות שמחוץ לכר הדשא. מחכה ליום שבו לא נופתע מהצלחה ישראלית: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. חפשו אותי באינסטגרם regelhazahav ובטוויטר @Tomer_Atir

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

"זאת רק את נגד עצמך": נועה סלימהוגיץ' ואירנה קוזנצוב בריאיון זוגי על הדרך למעלה, חלק א'

הכדורגל חזר הביתה. אנגליה חגגה ניצחון ביתי בהארכה על גרמניה והניפה את הגביע הנכסף. אלו לא רק הגברים של קיץ 66': אלו גם הנשים של קיץ 22'. אז מונדיאל, הפעם יורו. ועדיין, גרמניה היא ה-מקום להיות בו.

בכדורגל נשים מדובר במעצמה, לא פחות מאשר בגברים. לכו תתווכחו עם 8 אליפויות אירופה, 2 מונדיאלים ואולימפיאדה אחת. אה, ויש לנו שם כמה נציגות. אירנה קוזנצוב ונועה סלימהוגיץ', שמשחקות במדי טורבינה פוטסדאם, למשל. ואם רק נדע ללמוד מהדברים החשובים שיש להן לומר, נוכל גם אנחנו להתקרב מעט לגרמניה.

 

מישראל לגרמניה, כנגד כל הסיכויים

נפגשנו, בצהרי יום שלישי האחרון, בבית קפה בעיר הקטנה והשקטה שסמוכה לברלין. בניגוד אליי, הן לא הזמינו קפה ומאפה: בכל זאת, כדורגלניות. הן מקדישות למקצוע שלהן את כל זמנן ומרצן, "כדורגל? זה החיים שלי", אומרת קוזנצוב. הן גם אוהבות את המשחק כמעט מאז שהן זוכרות את עצמן, "זה כמו בית בשבילי", מספרת סלימהוגיץ'.

 

קוזנצוב וסלימהוגיץ', בבית קפה בעיר פוטסדאם (צילום: תומר עתיר)

 

זאת אהבה ללא תנאי: אולי גם ללא תנאים. עצם העובדה שהן הצליחו להגיע מכדורגל הנשים הישראלי למקום בו הן נמצאות כעת – ממתנ"ס בנתניה ומהשכונה בחדרה לליגה הגרמנית הבכירה – היא סיפור הצלחה אדיר. והן לא מסתפקות בזה. הן חולמות להגיע רחוק יותר, ומקוות שההצלחה האישית שלהן תתרום לקידום הענף כולו.

במקרה הראשון לא מדובר בחלומות בהקיץ. "המטרה של המועדון זה לפתח שחקניות צעירות", הסבירו לי. בין השאר, לפני כמעט עשור פרצה במדי הקבוצה חלוצה נורווגית צעירה בת 18. היום היא מוכרת בתור זוכת כדור הזהב הראשונה מ-2018, וכאחת מהשחקניות המובילות בעולם, שמככבת במדי ליון: אדה הגרברג. אמנם הן רוצות להגיע בהמשך לאריות היבשת, אך עד אז הן שמחות להשתייך לחממה בצפון-מזרח גרמניה. "כרגע אני בפוטסדאם כדי לפתח את עצמי", מבהירה נועה. "זה המקום הנכון בשבילי כשחקנית".

 

אדה הגרברג עם כדור הזהב. יש לאן לשאוף (מקור: @olfeminin)

 

במקרה השני אולי מדובר בתקוות שווא. כי בתור שחקניות מקצועניות מישראל, הן לא נאבקות רק ביריבות על הדשא מדי שבוע. קוזנצוב, סלימהוגיץ' וחברותיהן בארץ נאבקות בכל רגע למען יחס ראוי לכדורגל הנשים. למרות שלאחרונה מחאה גדולה של שחקניות הנבחרת הובילה, לדבריהן, לשיפור מסוים – עדיין יש הרבה לאן להתקדם. "אנחנו לא מסוגלות לתת 100% על המגרש כשלא דואגים לנו מספיק". אפשר להבין אותן: עוד נחזור לנושא הכואב הזה בהמשך.

 

יש ספק, אין ספק: ההתחלה

אירנה קוזנצוב, בת 20, משחקת בהגנה. השחקן האהוב עליה הוא סרחיו ראמוס. נועה סלימהוגיץ', בת 18, משחקת בקישור ומעריצה את לוקה מודריץ'. הסיפור שלהן מתחיל במקום דומה: בבית, בשכונה, עם האח והאבא ושאר הבנים. קוזנצוב "מגיעה מבית של כדורגל", ונמשכה למשחק בטבעיות. גם סלימהוגיץ', שראתה את אביה ואחיה משחקים ולא יכלה לעמוד מן הצד.

אמא של האחרונה הטילה ספק ביכולתה להתמיד בחוג הכדורגל במתנ"ס שאליו נרשמה בכיתה א'. בסוף השנה, בטורניר הסיום בין כל מתנ"סי העיר, הובילה את הקבוצה שלה לניצחון. נועה הייתה הבת היחידה: זה לא הפריע למכבי נתניה להתרשם מאוד ולצרף אותה לקבוצת הילדים. עם המוטיבציה הגדולה והיכולת הגבוהה שהגיעה בעקבותיה, גם אמא כבר הבינה שזה הדבר הנכון בשבילה. והיא לא תהיה האדם האחרון שאכל את הכובע בכל מה שנוגע לסיכוי של ילדה קטנה להשתלב בעולם הכדורגל.

"אמרו לי שזה משחק פיזי מדי, שזה משחק של גברים, שלא יהיה לי עתיד בזה. קראו לי טום-בוי", נזכרת אירנה. "אבל בגילאים מבוגרים יותר זה התהפך", היא מחייכת. פתאום, היא מספרת, כולם בבית הספר עודדו אותה ותמכו בה, ואפילו שמחו שהיא שיחקה איתם (טוב, היא הייתה הכי טובה שם). גם סלימהוגיץ' נתקלה בהרבה גבות שהורמו על ידי מי שראו אותה משחקת ב"משחק של גברים". גם היא הצליחה לנפץ את הסטיגמות. "כשאנשים הבינו שזה מה שאני אוהבת, שאני טובה בזה, הכל השתנה".

אולי היה קשה להתחיל כששומעים סביבך קולות כאלו. אולם, צמד הישראליות הצעירות לא נתנו לזה לעצור אותן בדרך לפיתוח קריירה מקצוענית. "יש לי דרייב להצליח ולהתגבר על כל הקשיים בדרך", משתפת נועה. "אי אפשר להסביר את זה", פותחת אירנה, אבל מנסה בכל זאת. "זה משהו שבוער אצלי בפנים. ההרגשה הזאת אחרי גול, אחרי ניצחון, אחרי זכייה". בשביל דברים כאלה הן משחקות; זה מה שמניע אותן. כוח רצון כזה, כשהוא עטוף בכישרון, קשה לעצור. מעניין איפה נמצאים היום כל אותם מלעיזים מילדותן: איפה הם, ואיפה הן.

לא מעט מחבר בין סלימהוגיץ' לקוזנצוב. אולי בגלל זה הן החברות הכי טובות כבר 7 שנים, מאז הכירו בפרויקט אתנה לכדורגלניות צעירות מצטיינות. לאורך השנים הן היו שותפות לחדר כשהתגוררו באקדמיה במכון וינגייט, ועכשיו הן שוב גרות יחד. הן התחברו "מהרגע הראשון", הן מסכימות, "והשאר היסטוריה. עכשיו בקבוצה זאת סגירת מעגל". איך אמר המפרי בוגרט בסרט הקלאסי קזבלנקה? אני חושב שזו תחילתה של ידידות נפלאה.

 

מהחדר באקדמיה ועד הליגה הגרמנית הבכירה. סלימהוגיץ' וקוזנצוב (מקור: באדיבות נועה סלימהוגיץ')

 

באתי לעזרת חברה

הכישרון, המוטיבציה, החברות, המשפחה – מה שהן מביאות עימן יכול לקחת אותן רק עד נקודה מסוימת. כי לפעמים הדרך להגשמת החלום רצופה במכשולים, שאותם ניתן לעבור רק בעזרת קבלת החלטות נבונה, עזרה חיצונית, יצירתיות וקצת מזל. בלי הדברים הללו, כוח פנימי – חזק ככל שיהיה אצל סלימהוגיץ' וקוזנצוב – עלול להישחק עד שיהפוך לחסר משמעות. למזלן, למזלנו, הן הצליחו להתגבר על אתגרים לא קלים בדרכן למעלה.

נועה שיתפה ראשונה בדוגמה להתמודדות שכזו. "לפני שנה באתי למילאן כשחקנית צעירה. ידעתי שלא אקבל הרבה דקות, אבל שאפשר להתפתח שם", העידה. "ישר קפצתי על ההזדמנות". ההחלטה הזו רק תגדיל את הדילמה שלה במהלך השנה, במחשבה על היתרונות והחסרונות של המעבר לקבוצת הפאר האיטלקית. מצד אחד, תחושת תסכול קשה תקפה אותה: "למה אני פה? אני רוצה לשחק!", חשבה לעצמה כשקיבלה פחות ופחות דקות. ומצד שני, גם לרמה הגבוהה בה שיחקה הייתה משמעות. "אני פה ללמוד ולהתאמן עם הטובות ביותר".

 

סלימהוגיץ' במדי מילאן. דילמה (מקור: צילום מסך מתוך חשבון האינסטגרם של נועה סלימהוגיץ')

 

בסוף הקול הראשון ניצח, והקיץ סלימהוגיץ' עברה לפוטסדאם כדי לקבל יותר דקות משחק ולצבור ניסיון. נכון, מילאן זה שם גדול, אבל היא לא מצטערת על הצעד הזה. "זה לא שהליגה הגרמנית פחות טובה", היא טוענת. היא לא ויתרה על קריירה באירופה, לא נכנעה והשלימה עם המציאות: נועה ידעה לשנות אותה. "אני אצליח רק אם אהיה מספיק חזקה. אף אחד אחר לא יכול לעזור לי. זאת רק את נגד עצמך", היא נותנת שיעור מקוצר במוטיבציה. "האנשים האלה עוד יתחרטו שלא נתנו לי לשחק".

לאחר מכן אירנה החלה לדבר על חוויה לא פשוטה משלה. "הנקודה הכי קשה בקריירה שלי הייתה לפני המעבר לכאן", היא אומרת. בחצי הראשון של העונה שעברה, כשעוד שיחקה ברמת השרון, היא סבלה משילוב של כישלון קבוצתי ("שיחקנו על הפנים, הפסדנו מלא משחקים") ובעיות בריאות חמורות. קשיי נשימה וכאבים ברגליים החלו להפריע לקוזנצוב, ולפתע השחקנית הצעירה ומלאת האנרגיה לא יכלה לעמוד בקצב. וזה קרה בתקופה חשובה במיוחד, עת החל קמפיין נבחרת הנשים במוקדמות המונדיאל, נגד גרמניה, פורטוגל, סרביה, תורכיה ובולגריה.

"לקחתי קצת הפסקה. תוספי תזונה, הרבה מים, עשיתי חיזוקים", היא מתחילה לציין את כל הדרכים בהן ניסתה להתגבר על בעיותיה. "המצב התחיל להשתפר עם מדיטציות ומקלחות קרח. לאט לאט יכולתי לחזור לשחק, וככה סקאוט של פוטסדאם ראה אותי במשחק נגד גרמניה".

 

חזרה לשחק. קוזנצוב (מקור: צילום מסך מתוך חשבון האינסטגרם של אירנה קוזנצוב)

 

עכשיו היא בפוטסדאם, בריאה ומאושרת, אבל גם זה לא בא בקלות: בגלל שירותה הצבאי המעבר בחורף האחרון כמעט נפל, והעניין סודר ברגע האחרון בזכות התערבות של כוכבת העבר סילבי ז'אן וח"כ סימון דוידסון. גם במבחנים שלה בקבוצה, לפני השלמת המעבר, הכל הסתדר – כמו בכדורגל – רק בדקה ה-90. "היה לי קשה, הייתי בודדה, חשבתי שאני לא טובה מספיק. בכיתי לאבא בטלפון שאני רוצה לחזור". ועדיין, על המגרש הדברים עבדו בסוף – "במשחק האימון האחרון שלי שם ממש הפצצתי", התמונה השתנתה והמעבר הושלם.

עכשיו כששתיהן פה ביחד, מצבן טוב: אפילו טוב מאוד, אולי טוב מדי. בהמשך הדרך המקצועית שלהן, כנראה, יאלצו להיפרד. ולא בטוח שהן ירצו להתמודד שוב עם קושי כזה. "אני מרגישה עכשיו הרבה יותר ביטחון", מתעקשת אירנה, "כי החברה הכי טובה שלי פה. אני לא רואה את עצמי עוברת קבוצה בלעדיה. כשהיא לא נוכחת, כמו באחד האימונים לאחרונה, אני מרגישה שקטה". מה ההבדל, שאלתי. "זאת האפשרות להחליף חיוך קטן", מבהירה קוזנצוב. "יש לנו חיבור מטורף על המגרש ושפה משלנו".

סלימהוגיץ' ממשיכה: "זה השקט הפנימי כשיש לידך בן אדם שמכיר אותך". באיטליה, היא נזכרת, לא ניהלה שיחות עמוקות על בעיות, געגועים ובדידות עם חברותיה לקבוצה. זה היה קשה. "אמא אמרה לי שאני צריכה ללכת למקום שנוח לי בו גם בלי קשר לכדורגל. זה נחמד שיש למי לפנות: חשובה התמיכה מסביב, שתהיה תחושה טובה. זאת עיר קטנה, כולם מכירים את כולם. מדברים פה אנגלית, וגם האווירה צעירה וביתית".

 

מקום נוח. קוזנצוב וסלימהוגיץ' במרכז העיר פוטסדאם (צילום: תומר עתיר)

 

נהדר שיש מקום בו כדורגלניות זוכות לתנאים טובים וסביבה תומכת. מקום בו הן רצויות: מקום בו הן מרגישות בבית. עד שזה יקרה גם במחוזותינו, נסתפק בתחושת הגאווה על כך ששתיים משלנו נמצאות שם. בחלק ב' של הריאיון נגלה לאן הן עוד חולמות להגיע, איך מרגישה סלימהוגיץ' עם הימצאותה באור הזרקורים מאז הייתה ילדה – ואיזה שליחות היא מוצאת באתגר הזה, ומה לדעת שתיהן עוד חסר בארץ. התשובות, בייחוד לנושא האחרון, לא ממש יפתיעו; אך, בתקווה, הן יסייעו להזיז כאן משהו. המשך יבוא.

לכתבות נוספות מהמסע שלי:

 


 

בפרק 64 של חולה על כדורגל – הפודקאסט התארחה חברתן לנבחרת ישראל ושחקנית ספליט, קורל חזן, וסיפרה גם היא על הסטיגמות שהייתה צריכה להתמודד איתן בתחילת הדרך, האתגרים הרבים והפציעות שחוותה, החיים בקרואטיה, מצב כדורגל הנשים בישראל ועוד נושאים מרתקים. מוזמנים להאזין:

 

תגובה אחת

  1. ראיון מעמיק, איכותי ופותח עיניים, תודה רבה!!! יחי כדורגל הנשים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן