חולה על כדורגל - המגזין

חובב מושבע של "המשחק היפה", שנע ונד בין מחשבה על כדורגל כ"משחק פשוט במהלכו 22 גברים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות" ובין ההתייחסות למשחק כ"מקביל לשחמט בלא קוביות". בתווך, משתף בהגיגי כדורגל וחולק תובנות עם המעטים שחפצים להאזין להן.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

ביתי הוא מבצרי – 10 האצטדיונים הביתיים ביותר

אוהדי אופרה? שימו אטמי אוזניים! (Credit: Football Away Days Twitter Account).
אוהדי אופרה? שימו אטמי אוזניים! (Credit: Football Away Days Twitter Account).
מתקנים משוכללים, מסכי ענק ומושבים מרווחים? כל חובב כדורגל ידע לספר לכם שהדבר החשוב באמת הוא האוהדים. בכתבה זו ניקח אתכם למסע חובק עולם בין יבשות, ארצות ואצטדיוני כדורגל, בדרך לדירוג עשרת המגרשים עם האווירה הביתית הטובה ביותר. אם ציפיתם לבילוי נינוח עם המשפחה - לכו לקאמפ נואו. אם תרצו לחוות חוויית כדורגל אמיתית - בחרו במגרשים הללו. הריני להבטיחכם נאמנה כי לא תתאכזבו (אלא אם כן, כמובן, תהיו מטומטמים מספיק כדי להגיע מצוידים בצעיף של היריבה).
אין כמו בבית!

אם כדורגל הוא דת והאוהדים הם עדת האדוקים, המגרש הוא מקום הפולחן בו מתכנסים המאמינים, בעודם מתחברים לנשגב ולמקודש.
קיימים אצטדיונים היסטוריים שמאוכלסים באוהדי אופרה מנומסים ובתיירים מזדמנים; קיימות קבוצות אוהדים מלאות תשוקה, שאהדתם למועדון אינה מתאפיינת בקרבה פיזית למגרש הביתי; ולבסוף, אחדים מהמועדונים מחזיקים בשני הנכסים גם יחד: מעריצים להוטים שמלווים את המועדון באש ובמים, בתוך אצטדיון שההיסטוריה שלו נכרכת עם עבר הקבוצה ועם עתידה.
בכתבה הבאה נצלול לתוך מעוזי כדורגל שמהווים משכן מקודש לקבוצות היסטוריות. אם תיכנסו לאחד מהאצטדיונים שיסוקרו בכתבה, תחושו שאתם ניצבים על סיפו של לוע הר געש. בליל של קולות, פרצופים וצבעים יקדם את פניכם. תומכים להוטים וסמוקי פנים, ישישים שאינם מחמיצים משחק של קבוצתם האהובה, צעירים אשר צווחים בגרון ניחר שאגות אהדה קצובות וילדים שהובאו על ידי הוריהם, בתקווה שביום מן הימים יצטרפו לאחד ממחנות האוהדים כחברים מן המניין וימשיכו את המסורת המשפחתית (האפשרות החלופית היא נישול מהירושה).
במגרשים הללו תמצאו תצוגות כוריאוגרפיה מרהיבות, קבוצות אולטראס שמשמיעות שירי אוהדים רוויי תשוקה, מופעי פירוטכניקה מרשימים (או מסכני חיים, תלוי בנקודת המבט) ומעל הכול: הערצה שאין לה קץ למשחק ולקבוצה.

מלחמה על הבית; אוהדי בוקה ג'וניורס במפגן תמיכה (Credit: CG/PikoPress/Presse Sports).
מלחמה על הבית; אוהדי בוקה ג'וניורס במפגן תמיכה (Credit: CG/PikoPress/Presse Sports).

בטרם גיבשתי את הרשימה ומתוך רצון להציג מנעד רחב ככל הניתן של תרבויות אהדה, קיבלתי על עצמי את החוק הבא: אין לבחור ביותר ממגרש אחד מכל מדינה. כך יצא שנאלצתי ביגון לוותר על אצטדיונים שלדעת רבים ייחשבו ל'מכה של הכדורגל' (אהמ, אהמ, המונומנטל), אך חוק הוא חוק!
אני בטוח שרבים יחלקו על בחירותיי ויתהו לפשר הכללתם או השמטתם של מגרשים שונים. לאלו אוכל לומר שרשימה זו אינה מתיימרת לשקף יותר מאשר הלך רוח סובייקטיבי של חובב כדורגל אחד מני רבים. אשמח לקבל הערות, ביקורות והצעות לסיקורים נוספים, שאולי יוצגו בכתבת המשך. ולאחר הפתיח, הצטיידו באטמי אוזניים (בפרט אם אתם טימו ורנר באצטדיון בשיקטאש) ויאללה מלחמה!

אצטדיון הכוכב האדום

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון ראיקו מיטיץ';
מיקום: שכונת דדיניה, בלגרד, סרבייה;
קבוצות: הכוכב האדום בלגרד;
קיבולת: 53,000.

By Vlada Marinković - Vlada Marinković, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3881518
By Vlada Marinković – Vlada Marinković, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3881518

"כשהוא רק הגיע הוא דיבר עם כולם, אבל לאחר מכן לא שוחח איתי באופן מקיף. זה האופי שלו; הוא לא הראה רגשות, והגישה הזו הביאה לו תוצאות במקומות אחרים. לא כאן. מסתבר שאנחנו מעדיפים מאמנים חמים שמראים רגשות, כמו דיאן סטנקוביץ', ולא קרים כמו בכר." ~מילאן רודיץ', מגינה השמאלי של הכוכב האדום בלגרד, בהתייחס לברק בכר.

אנו, הישראלים, פרובינציאליים במידה שלא תיאמן. קבוצות היסטוריות? מורשת עשירה? בשבילנו מסתכם הכדורגל בשאלות קרתניות. הסיכוי היחיד לכך שקבוצה מליגה שאינה בכירה תגיע לתודעת העם היושב בציון, כרוך בשחקן ישראלי שמשחק במדיה. או מאמן, אם נתייחס לכוכב האדום בלגרד.
אך ההיסטוריה של הכוכב האדום בלגרד מתחילה מעט (ממש מעט) קודם לברק שלנו.
לצד היותו שיאן התארים המקומיים, מועדון הפאר מחזיק בגביעים אירופיים נחשקים. רשימת שחקני העבר שלו כוללת שחקני עבר מפוארים וכמות האזכורים שלו בתרבות העממית חסרת תקדים, ודאי בהתייחס למועדונים סרביים. אך יותר מכול, דווקא קבוצת האוהדים של הכוכב האדום היא שהעניקה לו את התהודה העצומה בה הוא מחזיק כיום. ה-Delije, שם כולל לקבוצות האוהדים של המועדון (מתורגם כ'הגיבורים', 'האמיצים' או 'החתיכים' – חי נפשי שאיני משקר), מבססים את דפוסי האהדה שלהם על מודלים איטלקיים ואנגליים. כך לדוגמה מתאפיינת קבוצת האולטראס בשתייה מרובה, בפנאטיות מובהקת, בגילויי אלימות ובעמדות ימניות, פטריוטיות וקיצוניות. חוליגנים מקומיים הטביעו אות קלון על המועדון ועל אוהדיו, על אף שמרביתם מונעים מתשוקה כנה וטהורה למשחק. יחסים סרבו-הלניים חמים ועמוקים הובילו לרגשי אהדה משותפים בין האולטראס הבלגרדי לבין אוהדי אולימפיאקוס, הקבוצה היוונית המעוטרת – בעלת הצבעים הדומים.

ב'דרבי הנצחי' מתמודדים האדומים-לבנים נגד שחקני המועדון הסרבי השני בחשיבותו – פרטיזן בלגרד, כחלק מיריבות אזורית מרה במיוחד.
בשנה האחרונה הודיעה ההנהלה על בחינת שני מקומות חלופיים להקמת אצטדיון מחודש. על פי התוכנית יכלול המתחם חדרי ומתקני כושר ייעודיים, שירותים רפואיים, מרכז קניות וספא, בית מלון יוקרתי ועוד. מחיר התוכנית עשוי להאמיר לכדי 600 מיליוני אירו.
עד אז תוכלו ליהנות מהאצטדיון הנוכחי – 'המרקנה', כפי שמכונה על ידי האוהדים בחיבה, בפרפרזה על האצטדיון הברזילאי המונומנטלי. ההיסטוריה שלו שזורה בתולדות הכדורגל הסרבי והאירופי בכלל. הדגלים, האוהדים, התצוגות המרהיבות והשלטים – יגרמו לכם לתהות האם נקלעתם למשחק כדורגל או למלחמה בזעיר אנפין. מסתבר שהשחקנים הסרבים "מעדיפים מאמנים חמים שמראים רגשות". עם אוהדים כאלה, לא ניתן שלא להסכים עימם.

האצטדיון הבין־לאומי קהיר

תעודת זהות
שם רשמי: האצטדיון הבין־לאומי קהיר (לשעבר: אצטדיון נאצר);
מיקום: נאצר סיטי, מטרופולין קהיר, מצרים;
קבוצות: אל־אהלי, א־זמאלכ;
קיבולת: 75,000.

By w:User:Crosskimo - Own work, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=124778198
By w:User:Crosskimo – Own work, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=124778198

"אנחנו לוחמים טובים אבל בונים איומים. פיסת האדריכלות המקורית האחרונה שלנו הייתה בתקופת מצרים העתיקה. במה אנחנו ידועים עכשיו? יבשת נגועה במתקני בריאות לא מספקים, אך שרי בריאות עשירים." ~מייקל מאטוגו.

באמצעות קינה קצרה זו, שיתף מייקל מאטוגו בחוויה האפריקנית – יבשת עגומה שנגועה בשחיתות ונרמסת תחת רגלי הדיכוי המתמשך, מבית ומחוץ. גם האצטדיון הקהירי הנודע נבנה על ידי חברת אדריכלות גרמנית, אך אין בעובדה הזו כדי להמעיט מחשיבות ההישג: המגרש המצרי נחשב לאחד מהמתקדמים ומהמרשימים ביותר בעולם.
האצטדיון מהבירה מחזיק בשיאים רבים, באפריקה ובעולם הכדורגל. בשנת 1986, לשם דוגמה, נכחו במקום 120,000 אוהדים(!) הישג היסטורי חסר תקדים. המקום נחשב לגאוותה הספורטיבית של המדינה כולה, בפרט לאור מספר הטורנירים שהתארחו בו.
אך את הסיפור האמיתי אתם כבר מכירים: לבנים מרכיבות יצירות אדריכלות כבירות; קבוצות מרכיבות תרבויות אהדה מקומיות; אך רק יריבויות הן החומר ממנו נבנות אגדות. ואיזו יריבות עומדת בבסיס האצטדיון.

המקום נחשב לביתן של אל־אהלי וא־זמאלכ, שתי הקבוצות שממוקמות במקום הראשון והשני (בהתאמה) בדירוג הקבוצות האפריקניות של קונפדרציית הכדורגל היבשתית (CAF). הדרבי נחשב ללוהט ולמלהיב באפריקה כולה. על פי דירוג ה-BBC ממוקם המשחק במקום החמישי ברשימת משחקי הדרבי האמוציונליים בעולם. כדי להבטיח אי משוא פנים בהתמודדות המסעירה ורוויית היצרים, מוטסים לדרבי הקהירי שופטים ממדינות זרות, מוטב כאלה שמעולם לא הביעו דעה לטובת אחת מן הקבוצות.
המשחקים מאופיינים באלימות רבה. בערך הוויקיפדיה נכתב כי 'אוהדי שתי הקבוצות עלולים להיות אלימים כשהם כועסים'. אלימים כשהם כועסים? הגדרה מעודנת למדי ליריבות שגבתה עד כה מספר לא מבוטל של קורבנות הרוגים ופצועים.
ב-27 בנובמבר נערך במקום 'משחק המאה היבשתי', בו נפגשו שחקני שני המועדונים להתמודדות על גביע האלופות האפריקני. המשחק הסתיים בניצחונה של האחות הבכירה יותר. בשל מגפת הקורונה נבצר מהאוהדים להתכנס באצטדיון. מיצגי התמיכה המרהיבים מחוץ להיכל הוכיחו שהקורונה יכולה להשבית את שגרת החיים, אך האהדה חזקה מכול.
ייתכן שהאפריקנים 'בונים גרועים', אבל אף אחד לא יכול להתחרות בכישוריהם כלוחמים. על המגרש ומחוצה לו.

אצטדיון מוחמד החמישי

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון מוחמד החמישי;
מיקום: מעריף, קזבלנקה, מרוקו;
קבוצות: וידאד קזבלנקה, רג'א קזבלנקה;
קיבולת: 45,891.

By KSKB1935 - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=73727411
By KSKB1935 – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=73727411

"אני אוהבת את מרוקו! זו חוויה מאתגרת עבור כל חמשת החושים. אתה חושב שאתה יודע משהו, אך למעשה אינך יודע מאום. תמיד עליך לשמור את עצמך דרוך, על קצות האצבעות." ~איימי ראיין, שחקנית.

על אף שלא סביר בעליל כי איימי מיודעתנו סיירה באצטדיון מוחמד החמישי, דבריה כמו נכתבו על המגרש האגדי. המקום נקרא על שמו של המלך המרוקני הדגול, שתרם לקבלת עצמאותה של המדינה מצרפת. כר הדשא היה עד למאורעות היסטוריים רבים, בין היתר למשחקי הנבחרת המרוקנית – שמתמודדת על גביו בתחרויות רשמיות שונות. ברם, דבר אינו שווה למשחק הדרבי של קזבלנקה.
הדרבי העירוני נחשב לפנינה נסתרת בעולם הכדורגל. תפאורה, זיקוקים, עשן, מקומות עבודה שנסגרים עוד בשעות צוהריים מוקדמות, כל אלה מאפיינים את משחקי הדרבי בין שתי הקבוצות, שמכנות שתיהן את האצטדיון 'בית'.
ודאי לא תופתעו לגלות שכמו משחקים רבים אחרים, גם הדרבי בין המועדונים הבכירים בקזבלנקה משקף הבדלי מעמדות חברתיים ומניעים פוליטיים עמוקים. וידאד מזוהה באופן מסורתי עם הבורגנות הזעירה, בעוד רג'א, האהודה יותר, מייצגת את הסתדרות הפועלים העממית. התעצמות קבוצות אולטראס מקומיות הפכה את המשחק בין הקבוצות להפקת ענק מפוארת ומושקעת.
לצד הרגש החם והאווירה הספורטיבית, היריבות לא חפה משלדים בארון ומאירועי אלימות מחפירים. במהלך קרבות אולטראס נעצרו מאות אוהדים; משחקים נקטעו בעיצומם כמחאה נגד הכרעות שיפוט; ולבסוף: אוהדים מצאו את מותם בתקריות מצערות של עימותים עקובים מדם.
האצטדיון נחשב לגאוות מרוקו והכדורגל האפריקני בכללותו. מלבד עשרות אלפי המושבים כולל המקום אפשרות לאכלוס תאורטי של 80,000 נוכחים. תאורטי אמרנו? בפועל הגיע שיא הנוכחות ל-110,000 אנשים! סדרת שיפוצים שיפרה את החזות הכללית והעצימה את החיבור הקהילתי, הודות למרכזי גמילה מסמים ולמוסדות חברתיים ותרבותיים.
מרוקו היא חוויה מאתגרת לכל החושים. אצטדיון מוחמד החמישי יצריך אותך 'לעמוד על קצות האצבעות' בדריכות, אך יעניק לך חוויה שתיזכר לעד. חשבתם שאתם יודעים הכול על כדורגל, הגיעו לשם ותבינו כי 'אינכם יודעים מאום'.

סטאד ולודרום

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון אורנג' ולודרום;
מיקום: מרסיי, בוש-דו-רון, צרפת;
קבוצות: אולימפיק מרסיי;
קיבולת: 67,394.

Par Bernard Ddd — https://www.flickr.com/photos/bds13/51288485545/, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=135852604
Par Bernard Ddd — https://www.flickr.com/photos/bds13/51288485545/, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=135852604

"בכל יום מחדש אני חושב על מי שאני ומתמלא גאווה. אני קודם לכול קביל משכונת לה-קסטלן; לאחר מכן אלג'יראי ממרסיי – ולבסוף: אזרח צרפתי." ~זינדין זידאן, קשר התקפי אגדי ויליד מרסיי.

זוכרים את הכרזה המקוממת של בייל: 'ויילס, גולף, מדריד – בסדר הזה'? לילידי מרסיי סדר עדיפויות משלהם. הזהות האתנית המגוונת של תושבי העיר כרוכה בשסעים תרבותיים עצומים. נשק, סמים ואלכוהול חקוקים באתוס של מרסיי. ובכל זאת, דווקא מתוך הווי החיים הדיאלקטי, צמחה זהות חדשה: זהות ייחודית לתושבי מרסיי. התודעה האזורית כרוכה בהערצה לסביבה הגאוגרפית החמימה, לשמש המקומית, לים התכול ולכדורגל. מעל הכול לכדורגל. וכשאומרים כדורגל במרסיי, יש לכך פרשנות אחת בלבד: 'האולימפיים'. אולימפיק מרסיי.
קבוצות אחרות יכולות להיות עשירות, מפורסמות ובעלות הישגים מפוארים יותר, אך אף קבוצה צרפתית אחרת לא מחזיקה בבסיס תמיכה כה רחב. אולימפיק מרסיי היא הקבוצה האהודה ביותר בצרפת. האצטדיון שלה הוא השני בגודלו במדינה, הראשון מבין אלה שמשמשים קבוצות ביתיות.
האווירה האייקונית מתעצמת הודות לשני היציעים המעוקלים במיוחד. ביציעים יושבים האוהדים הרעשניים, שעונים זה לזה בקריאות קצובות. היופי הפראי ניזון כתוצאה מזיקוקים וממופעי פירוטכניקה. למשחקי הקבוצה נגד היריבה השנואה והעשירה – פריז סן-ז'רמן – נערכת המשטרה המקומית מבעוד מועד. ההשתתפות אינה מומלצת לבעלי לב חלש, אך הרפתקנים יכולים ליהנות מחוויית כדורגל שאין שנייה לה. עבור אוהדי מרסיי, גם אם היריבה תהיה עשירה ומוצלחת יותר, הם ימשיכו להתמלא גאווה בכל יום נתון כאשר הם חושבים על מי שהם.

 

אצטדיון אנפילד

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון אנפילד;
מיקום: אנפילד, ליוורפול, אנגלייה;
קבוצות: ליוורפול;
קיבולת: 61,276.

By Ruaraidh Gillies - The revamped Main Stand Anfield, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=56997857
By Ruaraidh Gillies – The revamped Main Stand Anfield, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=56997857

"המוטו 'זהו אנפילד' אינו ספין שיווקי. יש במקום הזה משהו שלא תמצאו באף אצטדיון אחר בעולם." ~פפ גווארדיולה.

השלט המפורסם בו חקוק הסלוגן, נתלה על ידי המאמן האגדי – ביל שאנקלי – כאמצעי להחדרת מורך בלב היריבות. מספר עשורים לאחר מכן החליט מאמן אגדי אחר, יורגן קלופ, לאסור על שחקניו את המנהג המפורסם של הנגיעה בשלט, שמוכר על ידי האוהדים והמעריצים כ'סגולה למזל טוב'. הסיבה? היעדר זכייה בתארים משמעותיים. הנפת גביע האלופות והגעת המועדון לפסגה תודעתית, העניקו לשחקנים את הזכות לשוב למנהג הישן.
'הכוח של אנפילד', כלשונו של מוריניו, הוא יותר ממיתוס גרידא. הקבוצה שברה שיאי ניצחונות ביתיים באצטדיון האגדי, שנחשב לאימת היריבות.
אנפילד חווה מקצה שיפוצים נרחב, שמתבצע בצורה מודולרית ובאופן מדורג. המתקנים רוויי הנוסטלגיה כוללים רמזים רבים לסמלי מועדון, לאגדות עבר ולחלקים מהאתוס של 'האדומים'. האוהדים המשולהבים ידועים בלהט הרב שהם מפגינים, כמו גם בנוכחות היסטורית של חוליגנים מזרי אימה שהפכו את התשוקה למלכודת קטל עבור יריבותיהן. כך או אחרת, אנפילד הוא מקדש הכדורגל האנגלי בו בחרנו. אחרי הכול, "יש בו משהו שלא תמצאו באף אצטדיון אחר בעולם".

אצטדיון הסן סירו

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון ג'וזפה מאצה;
מיקום: דרך פיקולומיני, מילאנו, איטליה;
קבוצות: אינטר-מילאן ומילאן;
קיבולת: 80,018 (קיבולת מוגבלת: 75,817).

By Prelvini - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=110605933
By Prelvini – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=110605933

"זו הסיטואציה שמסיבה לי את העונג הגדול ביותר: משחק בסאן סירו, קבוצות ענק של אוהדים משולהבים ולילה עבור גברים שרוצים לעשות היסטוריה. הסרן סירו מזכיר לנו ללא הרף: רק ניצחון הוא בגדר אפשרות." ~מרסל דסאי, קשר הגנתי היסטורי.

לא באמת חשבתם שנשמיט את הסן סירו, נכון? איטליה ידועה במגרשיה ההיסטוריים, בקבוצות אולטראס פונדמנטליסטיות ובאוהדים מסורים שנחשבים לסמל אירופי של קנאות לקבוצה. ובכל זאת, על אף תחרות מצד האולימפיקו ואצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה, בחרתי בסן סירו, מבנה הבטון המפלצתי והמכוער, כנציג האיטלקי שלנו.
יותר מכול ידוע הסן סירו בשל הדרבי של מילאנו, הדרבי דלה מדונינה. ההתמודדות המאתגרת ניזונת משורשי איבה עמוקים בין אוהדי אינטר האמידים – שייצגו את המעמד הגבוה, לבין אוהדי מילאן משכבות הביניים. גם כיום, לאחר שהפערים המעמדיים אינם ניכרים, לא פחתו רגשי השנאה בין האוהדים. המשחק בין הקבוצות נחשב לדרבי סוער, יצרי ובעל היסטוריה מפוארת של תצוגות אוהדים.
התופת של דנטה, סיוט ברחוב אלם, דמות השטן ודמויות מיתולוגיות אחרות, כולם שימשו בסיס ל'במאי' הקבוצות במשחקי הדרבי. באופן מסורתי שוכנים אוהדי מילאן ביציע הדרומי, בעוד הנראצורי תופסים את מושבי היציע הצפוני. אפילו שמו של האצטדיון מנציח את היריבות. בעוד האדומים-שחורים בוחרים לשמר את השם הישן – הסן סירו, הכחולים מאמצים בחום את השם החדש, לזכרו של ג'וזפה מאצה (ששיחק במדי שתי הקבוצות, אך מזוהה יותר עם 'נחש הדשא הגדול').
סמלים אינם בהכרח נולדים כתוצאה מעיצוב מרשים. יש אצטדיונים שפשוט נועדו לכך. לאוהדים סוערים, ללילות מפוארים ול-22 "גברים גדולים" שמשתוקקים לכתוב היסטוריה.

אצטדיון סלטיק פארק

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון סלטיק פארק;
מיקום: פארקהד, גלזגו, סקוטלנד;
קבוצות: סלטיק;
קיבולת: 60,411 (כולל יציעי עמידה).

By Thomas Nugent, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=117965472
By Thomas Nugent, CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=117965472

"כשאתה מתמודד עם קבוצה כמו סלטיק אתה לא רק משחק ביריבות רגילות אתה משחק נגד ההיסטוריה. כולם יודעים על ההיסטוריה של סלטיק, על האצטדיון שלהם ועל התומכים שלהם." ~דני פארחו, קשר ויאריאל.

דני פארחו הוא רק שחקן אחד מתוך 'קולקציה' מפוארת – שכוללת אגדות עבר והווה – שתיארו את חוויית הביקור ב'גן העדן' (כפי שמכונה האצטדיון על ידי האוהדים) כמכוננת. ליונל מסי, שחקן נוסף שאולי שמעתם את שמו, סיפר כי היה לו המזל לבקר באצטדיונים מפורסמים, אך 'אף אחד מהם אינו משתווה לסלטיק פארק'. עם דעתו מסכימים צ'אבי, אינייסטה ופיקה – חבריו לקבוצה לשעבר, כמו גם כריסטיאנו רונאלדו, פאולו מלדיני, זלאטן איברהימוביץ' (שהתקשה, כדבריו, לתקשר עם חברי קבוצתו) ואחרים.
גם בימים הללו נחשב האצטדיון לגדול ביותר בסקוטלנד, אך העבר מרשים אפילו יותר. הערכות מספר הנוכחים בשנת 1938 נעות בין 83,500, על פי נתונים רשמיים, לבין 92,000! דרישות בטיחות הפחיתו את מספר המושבים באצטדיון, אך האוהדים המסורים נחושים 'למלא את החסר'. הרוחות הלוהטות, התצוגות המרהיבות, הסערות התקשורתיות (בפרט במשחקים נגד בת ארצה, היריבה המושבעת) והמבנה המלבני (אשר החליף את צורת האליפסה, בשל הרצון לשוות חזות מאיימת יותר) – תרמו לכך שהמקום נבחר למעוז הספורט הבריטי המועדף, על ידי 60 אחוזים מכלל הנשאלים.
גן העדן של האחד הוא הגיהינום של האחר. בפרט כאשר קבוצת האוהדים ידועה כבעלת אג'נדה פוליטית ברורה וחסרת סובלנות. ובכל זאת, אם תתעלמו מרעשי הרקע, תוכלו ליהנות מחוויית כדורגל צרופה. שאלו את ליונל מסי.

אצטדיון עלי סמי ין
By 1886kusagi - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=63886303
By 1886kusagi – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=63886303

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון ראמס;
מיקום: קאיתהנה, איסטנבול, טורקייה;
קבוצות: גלאטסראיי;
קיבולת: 52,280.

"אהדה לגלאטסראיי היא אמונה שורשית – כמו כת או דת; זו הסיבה שאני בוחר בקבוצה – בכל יום מחדש." ~מטין אוקטאי, חלוץ עבר של הקבוצה.

תרבות האהדה הטורקית מושרשת בעומק הוויית האוהדים. הבחירה באחת משלוש הקבוצות הגדולות של טורקייה, היא בחירה במעמד חברתי, בהשתייכות ציבורית ואפילו בעמדות פוליטיות. ההכרעה לא הייתה קלה, אך השיאים היטו את הכף. אוהדי גלאטסראיי, המועדון המעוטר ביותר בטורקייה, ידועים כקהל חדור להט ומרגש במיוחד. שיא הדציבלים במשחק ספורט נשבר על ידי אוהדי המועדון, בשנת 2011 (131.76). מאז נשבר השיא מספר פעמים על ידי קבוצות NFL – אותו ספורט אמריקני מוזר עם כדור אליפטי משונה – אך המועדון הטורקי נחשב עד ליום זה כשיאן שאגת האוהדים בכדורגל (וכן, ארצות הברית: כדורגל יש אחד ומשחקים אותו עם כדור עגול).
האצטדיון, ששופץ לאחרונה ונזכר כמועמד פוטנציאלי לאירוח משחקי יורו 2032, נחשב למתקדם במיוחד, זוכה לאזכורים תרבותיים וספרותיים ומתהדר במועמדויות שונות לתארים – הודות לתכנונו האדריכלי ולארכיטקטורה היעילה שלו.
אוהדים נוסטלגיים במיוחד עוד זוכרים את הכרזה 'מחממת הלב' שהמתינה לאוהדי מנצ'סטר יונייטד, אשר ביקרו בטורקייה בעונת הכדורגל 1993/94. אוהדי 'גלא' קידמו אותם בברכת 'ברוכים הבאים לגיהינום'. הכנסת אורחים, אחרי ככלות הכול, מוטבעת בגנטיקה הטורקית… מאז החליפה הקבוצה מגרש, אך מחנות האוהדים לא הלכו לשום מקום. הם, מבחינתם, יבחרו בקבוצה בכל יום מחדש.

נ"ב: האוהדים הטורקיים הגיעו לכותרות כאשר טימו ורנר האומלל, בקדנציה הראשונה במדי לייפציג, ביקש להתחלף בעיצומו של משחק חוץ נגד בשיקטאש. הסיבה? עור התוף האירופי המעודן שלו לא הצליח לעמוד בשאגות האוהדים.

אצטדיון הבונבוניירה (בספרדית: הבומבונרה)

תעודת זהות
שם רשמי: אצטדיון אלברטו חסינטו ארמנדו;
מיקום: שכונת לה בוקה, בואנוס איירס, ארגנטינה;
קבוצות: בוקה ג'וניורס;
קיבולת: 57,200.

By Matibro - Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=123611036
By Matibro – Own work, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=123611036

"הבונבוניירה לא רועדת, היא דופקת." ~תומס גפני, סופר ספורט.

לבחירה באצטדיון האייקוני נלוו חיבוטי נפש רבים, בשל העובדה שבארגנטינה שוכן אצטדיון מפורסם אחר – המונומנטל. לבסוף התקבלה ההכרעה: צורתה הייחודית של הבונבוניירה; האקוסטיקה המושלמת; בסיס האוהדים הרחב של בוקה (16 מיליוני תומכים, יותר מכל מועדון ארגנטינאי אחר); והעובדה כי האצטדיון הוכר על ידי הרשויות כ'עיר אוטונומית' וכ'אזור בעל עניין ציבורי'; הכריעו את הכף לטובת ה'בוסטרוס'.

אך כיצד ניתן השם, הייחודי משהו, למגרש האגדי? בכדורגל כמו בכדורגל – הפער בין אגדות לבין אמיתות היסטוריות מיטשטש כליל. מקובל להניח כי הכינוי נוצר בזמן שהאדריכל ויקטור סולצ'יץ' תכנן את האצטדיון. לרגל יום הולדתו של סולצ'יץ', חבר נתן לו קופסת שוקולדים במתנה. סולצ'יץ' הנרגש, איש בעל דמיון פורה במיוחד ואופי סנטימנטלי, נהג לקחת את הקופסה לפגישות ייזום ותכנון בהן שוחח עם המהנדס דלפין ועם יתר עמיתיו להליך ההקמה. הסיבה לבת הלוויה הבלתי צפויה? ויקטור סבר כי צורת הקופסה דומה מאוד לאצטדיון המיועד והיה נרגש לחלוק את תובנתו עם ידידיו. מאז, האצטדיון היה ידוע בשם לה בומבונרה ("קופסת שוקולדים" בספרדית) והשם הזה נשתמר ברבות השנים – עד לימים הנוכחיים. למעשה, ביום הפתיחה (25 במאי 1940) נקרא האצטדיון כך אפילו על ידי בכירי המועדון. אגדה אחרת מספרת על הרצון הראשוני של האדריכלים לבנות היכל ענק בעל שיפוע אנכי במידה חריגה, דבר שהזכיר עגלת איסוף גללי סוסים, אבל אנו מעדיפים את מיתוס קופסת השוקולד, מסיבות מובנות…

ואם הגענו עד הלום ובסנטימנטליות עסקינן, הבומבוניירה מסמלת יותר מכול את הקשר ההדוק בין קהילת אוהדים מסורה לבין קבוצת כדורגל מקומית. הכספים לבנייה גויסו לאחר מסע התרמות שתוצאותיו הפתיעו את יוזמיו, אפילו לנוכח הלהט הרב שאוחז באוהדים הארגנטינאים. זה הוא קסמו של מועדון שנבנה על ידי האוהדים. זה הוא הסוד שובה הלב שהכסף הגדול לעולם לא יוכל לו.

המגרש ידוע בשל צבעיו הנועזים; יצירות האומנות שמעטרות את קירותיו – חלקן מתארות את הווי החיים העירוני וחלקן מעניקות כבוד לקבוצות היריבות (ולדייגו ארמנדו מראדונה, איך לא); ונטייתו לרעוד במהלך המשחקים. לרעוד? הבונבוניירה לא רועדת, היא דופקת!

וסטפאלנשטדיון

תעודת זהות
שם רשמי: זינגאל אידונה פארק;
מיקום: דורטמונד, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה;
קבוצות: בורוסיה דורטמונד;
קיבולת: 81,360 (כולל יציעי עמידה).

By Arne Müseler / www.arne-mueseler.com, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=85465536
By Arne Müseler / www.arne-mueseler.com, CC BY-SA 3.0 de, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=85465536

"שחקני דורטמונד? המאמן של הקבוצה? יותר מכול אני חושש מפני 'החומה הצהובה'." ~בסטיאן שוויינשטייגר, קשר באיירן מינכן.

הכינוי 'אוהדי אופרה', נאמר בדרך כלל כלעג לקבוצות שאצטדיונם מאוכלס בתיירים מזדמנים ובאוהדים מנומסים – שמביטים בשעמום מהול בסקרנות במתרחש על המגרש. את יציעי הווסטפאלנשטדיון, 'האופרה של גרמניה', גודשים חובבי רוק כבד.
האצטדיון נחשב לגדול ביותר בגרמניה ולשלישי בגודלו מבין האצטדיונים הביתיים באירופה (לאחר הסנטיאגו ברנבאו והקאמפ נואו). ממוצע האוהדים גבוה משל כל קבוצה אחרת, שיא שנשמר מזה מספר שנים. בעונת 2011/12, עם כמעט 1.37 מיליוני אוהדים במצטבר, כבש המועדון בסערה את פסגת הנוכחות האירופית של כל הזמנים.
אך יותר מכול ידוע המקום הודות ל'חומה הצהובה', היציע הדרומי שיכול להכיל 24,454 צופים, מספר גבוה משל כל יציע עמידה אחר באירופה. האוהדים מפגינים את תמיכתם באמצעות בימוי מופעי עתק מרהיבים, כרזות מפוארות ואווירה ביתית – שנחשבת לעוטפת (אם אתם אוהדי דורטמונד) או למפחידה (אם נקלעתם לשם בטעות כאוהדי היריבה) באירופה ובעולם הכדורגל בכלל.
ומאחר שיורגן קלופ תמיד ידע לתאר את הכדורגל טוב מכל אדם מחר, נקדיש לו את זכות הסיכום: "אתה יוצא מאפלוליות המנהרה אל האור – והאצטדיון מתפוצץ: אתה מסתכל לשמאלך וזה נראה כאילו 150,000 אנשים עומדים שם ומשתגעים". שחקני ענק היסטוריים? מאמן מבריק? הסיבה להצלחותיה של דורטמונד בזירה המקומית והאירופית, היא בכלל אותה חומה צהובה מאיימת, החומה הגרמנית.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן