חולה על כדורגל - המגזין
שחר וולפסון, בן 16, גר בכפר יונה ולומד בכיתה יא'. אוהב ספורט וכדורגל בפרט מאז שאני זוכר את עצמי. אוהד מכבי נתניה ומנצ'סטר יונייטד בצער.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

הרבה יותר מסתם משחק: ליגת טרזין והיהודי שהשפיל את היטלר

השחקנים בגטו עולים לכר ''הדשא'' (קרדיט: ספורט 5)
לצד הסיפורים הנוראיים של יום השואה, נוכחנו גם להכיר סיפורים אנושיים שלימדו אותנו שעל מנת לשרוד או "רק" לשמור על שפיות יהודים נאלצו לאחוז ולעסוק במה שמוכר ואפשרי. אלו היו הפעילויות הרגילות שסיפקו שביב של תקווה בתוך ים של אפלה וכזה היה הוא הכדורגל. במקום הכי אפל וקשה שקיים, היו אלו שמצאו את האור הקטן בשביל המשחק, שהוא הרבה מעבר ל"סתם משחק''. שחר וולפסון עם שני אירועים שמחברים בין העם היהודי למשחק היפה ביותר בתקופה הכואבת ביותר שידעה האנושות

כשהייתי קטן, יום השואה תמיד עורר בי מחשבות על יהודי הגטו כמו: 'איך הם הצליחו לחיות שם? מה הם אכלו? האם הם הצליחו לברוח ואם כן אז איך?' ועוד הרבה שאלות שעלו בראשם של מיטבי החוקרים במרוצת השנים.

לפני כחודש (ואולי קצת יותר) סיימתי בגרות בהיסטוריה ועל השאלות האלה ענו לי, אבל עדיין נותרה בי שאלה אחת ללא תשובה – 'מה עשו הספורטאים?' ואז צצו עוד שאלות רבות: 'האם התקיימו אירועי ספורט? יש מישהו שזה עניין בכלל בתקופה הזאת?' אז החלטתי להרים את הכפפה ולבדוק יותר לעומק. גיליתי על ספורטאים יהודים הפתעות רבות, חלקם נרצחו, חלקם לא חזרו כלל לפעילות וכאלה, שלמרות כל הכאב, המשיכו בדרך שלהם ועשו דברים יוצאי מן הכלל, אבל הרגשתי שזה לא מספיק. צללתי עוד יותר לעומק וגיליתי על שני אירועים חשובים ומרגשים בתוך המשחק האהוב על כולנו.

לרוץ בשביל הנשמה – ליגת טרזין

אחד המשפטים היותר ידועים בספורט זה "שאסור לערבב ספורט ופוליטיקה", אך לצערנו הרב המשפט הזה הוא לא יותר מסתם חלום ועוד מראשית תחילתו של המקצוע. בברלין הנאצית עלו על השיטה והבינו שמדובר בכלי חשוב במיוחד שיכול לעזור בכמה גורמים: הערצה לאומית סביב הנבחרות השונות, חיבור גרמניה באופי הלאומי, התעלות על המדינות האחרות במובן הפיזי ולהשפילם, ואולי הדבר הכי חשוב: תעמולה. ולכך אנחנו מגיעים לבית היוצר של גטו טרזיינשטט בצ'כיה או בכינוי "גטו לראווה".

צילום תעמולה שצולם בגטו טרזיינשטט בתקופת השואה (קרדיט: המרכז לטכנולוגיה חינוכית)

כשהחומרים מתוך הגטאות התחילו לדלוף החוצה החלו לחשוב הנאצים על פתרון בשביל להשתיק את הקולות הקטנים מבחוץ. איך אתם שואלים? סרט שלם שמטרתו להראות כיצד היהודים חיים בחסות הרייך השלישי וכולו הוסרט במשך כ-4 שבועות בגטו טרזין. הצוות והבמאי היו יהודים שהוכרחו להסריט את זה ושמו היה "טרזיינשטט – התיישבות יהודית", או בשמו הנוסף "הפיהרר מעניק כפר ליהודים". וכך נולד הסיפור על ליגת טנזין, למען אנשים שרק רצו לרוץ קצת.

אז קצת על הליגה. היא נוצרה ב-1942 והשתייכו כ-36 קבוצות. רוב שמות הקבוצות היו על פי מקום עבודתם של האסירים בגטו ("התובלה", "הטיפול בנוער", "מחסן הביגוד", "מרכז העבודה"), חלק מהם היו על שם הקבוצה אותם אהדו והמקום ממנו הגיעו עוד לפני המלחמה ("פראג", "בוהמיה", "ספרטה", "הולנדיה", "וינה") והיו כאלה שגם מנעו שמות של אגודות ספורט יהודיות ("מכבי", "הגיבור", "הכוח"). השחקנים, רובם הגדול שיחק גם לפני החיים בגטו וחלקם אף בקבוצות מקצועניות.

שמות קבוצות הליגה בתחילתה (קרדיט: רננה ניידמן)
שמות קבוצות הליגה בתחילתה (קרדיט: רננה ניידמן)

תמונות רבות יצאו מהליגה הזאת, אך מעטות העדויות על המשחקים עצמם. אבל ממה שכן יש לנו ביד נחשף על ידי רות פרוינד, שנולדה בצ'כוסלובקיה ב-1926 ונשלחה עם אביה קארל מפראג לגטו בצ'כיה ביולי 1943. כעבור מעט יותר משנה נשלחה לאושוויץ ושוחררה בלנצינג, אוסטריה. אביה של רות לא שרד את מחנה ההשמדה. לאחר המלחמה, חשפה רות את פנקס הכיס המאויר שציירה בגטו ב-1944, ובו נראה אחד השחקנים כשהוא מבקיע שער. רות מספרת: "במהלך יום ראשון לא הייתה שום תוכנית. לעומת זאת התקיים אירוע גדול, כי נפתחו מתקני הביצורים ובהם נפתחה האליפות הבאה: לקבוצת 'נשרים' הוענק פרס על ניצחונותיה בעבר וזכייתה באליפות הליגה. מיד עם הפתיחה שיחקה הקבוצה משחק אליפות של ממש נגד ספרטה, שהסתיים בתוצאה 0-6. בהרכב שיחקו: בוימל, מישה, איציק, ליאון, פאולי, פליקס וברנר. סבלנו קשה מאימת הבמה, כי עוד לא שיחקנו לפני קהל כה רב. אין אנו מגישים ביקורת שחקנים, כי לא ביקשנו ממישהו לעשות את מלאכת הסקירה. לדעתי היו ביצועינו ממוצעים, ובקלות גברנו על ספרטה ביחס שערים גבוה יחסית. את השערים הבקיעו ברנר, פודלינה ופליקס".

למרות המצב, משחק מלא קהל בגטו (קרדיט: מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
למרות המצב, משחק מלא קהל בגטו (קרדיט: מוזיאון בית לוחמי הגטאות)
מהיחידים ששרדו – הסיפור של פטר ארבן

שמו של אחד מכוכבי הליגה הוא פטר ארבן. בשנת 1921, פטר נולד בעיר אוסטרבה בצ'כוסלובקיה ובגיל 21 גורש למחנה טרזין, הוא היה ספורטאי שעסק מגיל צעיר בהרבה מן מקצועות הספורט שבניהם: סקי, אתלטיקה וכמובן, כדורגל. לליגת טרזין צורף פטר במקום שחקן אחר, אשר הועלה על טרנספורט ו"נשלח למזרח". ב-1943, ככל שגברו השליחויות למחנות ההשמדה, הצטמצמה הליגה ונותרו בה רק שישה מועדונים. בגלל המגרש הקטן המשחקים נערכו בשביעיות. אורבן רשם בספרו: "האווירה היתה כמו במשחקי ליגה אזרחיים. מסביב למגרש ישבו אלפי-אלפים, וצעקו 'עוד גול אחד, עוד גול אחד'". הוא עלה למגרש כשהוא עונד טלאי צהוב ומטפחת על הראש, נגד הזיעה בגלל שיערו הארוך. "כששיחקנו, פתאום יצאנו מהבעיות של הגטו. המשחק היה החיים שלנו, היינו חביבי הקהל וכולם הכירו אותנו, היו אוהדים כל כך נלהבים עד שרצו אחרי, וביקשו חתימות", סיפר.

את יום הולדתו ה-20 חגג פרנטה מאייר בגטו טרזין במאי 1942. מסיבה גדולה לא נערכה בבלוק, חודשיים לאחר שהובא לשם עם 45 יתומים מהעיר ברנו. הם צורפו לבית ילדים, אחד משלושה בגטו, שבכל אחד מהם הוחזקו כ-350 ילדים דוברי צ'כית בגילים 11-17. חיי הילדים התנהלו במסגרת קבוצתית, והם למדו ועבדו בגן הירק. המטרה הייתה לבודד אותם ככל האפשר מזוועת המקום ולהכשירם לחיים חלוציים בארץ ישראל ברוח תנועות הנוער הציוניות. אשתו, אווה, שאז ילדה בת עשר, וצפתה בו בזמן המשחקים, סיפרה בעבר: "היו לו הרבה מעריצות. כשהוא נכנס לחדר, מתוך חמש בנות שהיו שם, שבע היו מאוהבות בו. הוא היה כוכב ללא ספק". היינו ילדות, אבל הלכנו לראות, כי אלה היו בחורים יפים. זה היה משהו נורמלי פתאום בתוך הלא-נורמליות הזאת, בחיים האפלים האלה. לרגע לא היית בגטו".

ארבן (משמאל) מצולם כחלק מתעמולה נאצית. (צילום: נחלת הכלל)
ארבן (משמאל) מצולם כחלק מתעמולה נאצית. (צילום: נחלת הכלל)

ב-1944 לוהק בכפייה להשתתף בסרט תעמולה נאצי שצולם בגטו. ארבן צולם כשהוא מבלה בבית קפה, משתתף בתחרות ריקודים ומשחק בגמר הליגה. מיד לאחר מכן ארבן ואמו נשלחו יחד עם רוב אנשי הגטו למחנות השמדה. הוא הצליח לשרוד, אמו נרצחה. ב-1948 פגש את אווה בפראג, עלו יחד לארץ והקימו משפחה, ארבן עבד בחברת "יובל גד" באשקלון, והיה שותף להנחת קווי המים בנגב ובהמשך עבד כקבלן עצמאי ברחבי הארץ. ארבן נפטר בגיל 96 והותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, נכדים ונינים.

כתבה מערוץ 2 על ארבן – "כדורגל בצל המוות":

 

האלופים האחרונים שנרשמו בדפי ההיסטוריה – קבוצת נשרים

1943, קבוצת היתומים בחדר מספר 7. פרנטה מאייר היה מדריכם של קבוצת הצעירים הזאת. הוא הנהיג בחדר משמעת וסדר, אבל הקפיד להעתיר עליהם באופן סדיר גם חום אבהי, והוא לא הסתפק בהקניית חינוך ערכי. הוא העלה איתם הצגות תיאטרון, אבל בעיקר נודעו חניכיו בגטו בזכות קבוצת הכדורגל שלהם, שנקראה "נשרים". התלבושות היו בצבעי אדום ולבן. שלושה ביטאוני (עיתונים) ספורט יצאו לאור בחדר 7, אך רק אחד שרד – ושמו "רים-רים-רים", וכך גם היה הקריאות העידוד במשחקים שלהם: "קדימה נשרים, רים-רים-רים". העורך היה גם שחקן והכותבים היו בני 13-14, העיתון הודפס בשישה עותקים והתמקד בסיקור נרחב של משחקי הכדורגל בליגת הנוער והמבוגרים של טרזין. התפרסמו בו גם כתבות על ספורטאים יהודים מפורסמים שהיו בגטו.

מאייר, נולד להורים אמידים, ילד אמצעי משלושה, למד בבתי ספר יהודיים ובגיל 19 היה שוער, ציוני נלהב ולימד בבית היתומים היהודי בעיר. כשהגיע עם ילדיו לטרזין, הטיל עליו אוטו צוקר, יו"ר הקהילה היהודית (שהיה אחד האנשים המרכזיים בגטו) את האחריות לחינוכם הקולקטיבי של הילדים.

מאייר עלה לשחק בשטח ששימש להם מגרש, במשחק הראשון שפתח את הליגה, מורוויה נגד בוהמיה, התקיים ברחבה מול קסרקטין מגדבורג, וצריך לציין שדשא לא היה שם. "הייתי השוער וחטפתי גול אך המשחק הסתיים ב-1:6 לטובתנו. בקהל הייתה צעירה שחיזרתי אחריה במשך המון זמן ורק לאחר הניצחון פרח בינינו רומן והיא כבר התקשתה לוותר עליי", סיפר. הוא לא רק שיחק, אלא גם אימן את קבוצת הצעירים מחדר 7, אבל הכדורגל, הוא אומר, לא היה מרכז חייו: "שיחקנו כדורגל פעמיים בשבוע וזה היה נחמד. הקהל בא בהמוניו כי המשחקים סיפקו אתנחתה זמנית מקשיי היום-יום. היינו נערצים כמו ששחקני כדורגל וכוכבי רוק נערצים כיום. כשאתה בעל הישגים גופניים מרשימים ואתה מצליח לבדר ולרגש, זה דבר טבעי." כמו שסיפרה רות פרוינד ביומנה, קבוצת נשרים זכתה באליפות ובמשחקה האחרון מול ספרטה היא ניצחה בתוצאה 6-0 ובכך, זוהי האלופה האחרונה (שידועה לנו) בליגת הגטו בטרזין.

חניכיו של מאייר נשלחו אל מותם בטרנספורט (משלוחים) של ספטמבר 1944 והוא הגיע יחד איתם לאושוויץ. אלא שבשל חוסנו הוא נשלח משם למקום עבודה ובדרך, הצליח לקפוץ מהקרון ולהגיע לבודפשט.

לצערנו זה נגמר לא טוב

מתוך 160,000 אסירים יהודים ששלחו למחנה, כ-120,000 נספו בשואה. ביום השחרור נותרו במחנה כ-19,000 בני אדם ויותר מ-15 אלף ילדים עברו בגטו טרזין מתוכם שרדו כ-1,100.

סיפורים של גיבורים שרק רצו לשחק קצת כדורגל ומצאו פעמיים בשבוע דרך להימלט מן המציאות הנוראית שנפלה עליהם.

למה היטלר שונא כדורגל? מגנאר איזקסן מדיח את גרמניה הנאצית

מי שמכיר את מחשבותיו של היטלר בנוגע לספורט יודע שהוא מעדיף תחומים הרבה יותר "לוחמניים" או "אתלטיים" כמו: אגרוף, אתלטיקה והיאבקות, אבל היטלר שנא ספורט אחד יותר מכולם וזה הכדורגל. אני לא יודע להגיד או לתאר את מחשבותיו בנוגע למשחק עצמו, אבל אפשר אולי למצוא את הסיבה המרכזית לכך ואיך לא, היא קשורה ליהודים ובגדול.

1931. נבחרת גרמניה פוגשת את נבחרתה המקבילה, נבחרת אוסטריה למשחק ידידות וגרמניה הובסה בצורה משפילה בתוצאה: 6-0.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשלהי חודש ינואר 1933, היה תפקידו של הספורט לאמן את חיילי העתיד של הצבא. מעבר לממד הכושר הגופני, היה כאן גם הערמה על חוזה ורסאי שאסר על גרמניה להקים צבא גדול. למרות כל הניסיונות להשוות לספורט סוג של אימון צבאי, הרי השלטון הגרמני לא צלח בכוונתו כאשר דובר על כדורגל. האנשים סרבו לראות בו סוג של אימון צבאי. לכן, ניסו הנאצים לרתום את הכדורגל למכונת התעמולה שלהם. ב-19 במרץ 1933, נפגשו נבחרות הכדורגל של גרמניה וצרפת על כר הדשא. היה זה המשחק הבין לאומי הראשון בעידן הנאצי, והאוהדים הצרפתים חששו להגיע לברלין כשיחסי המדינות במהלך מאות השנים לא היה בשיאו ואף היו במלחמות (כמו מלחמת העולם הראשונה). המשחק אמנם התנהל בשקט, וגרמניה אף הובילה 3-1, אולם במחצית השנייה חל מהפך והצרפתים השוו את התוצאה ל-3-3. ובברלין הבינו קצינים בכירים ברייך השלישי שיש להשקיע רבות בספורט בכלל ובכדורגל בפרט, לקראת אולימפיאדת ברלין 1936. זאת נוכח העובדה שנבחרת הכדורגל הגרמנית הייתה מושא להערצה של מיליוני גרמנים ובכך לחבר את לבבות הארים למען האומה.

שחקני גרמניה ובריטניה מצדיעים במועל יד במשחק הפתיחה של אולימפיאדת ברלין (צילום: נחלת הכלל)
שחקני גרמניה ובריטניה מצדיעים במועל יד במשחק הפתיחה של אולימפיאדת ברלין (צילום: נחלת הכלל)

אולימפידת ברלין, 1936. טורניר הכדורגל כלל 16 נבחרות והתנהל בשיטת נוק אאוט החל מהסיבוב הראשון. בסיבוב הראשון נבחרת גרמניה הביסה 9-0 את לוקסמבורג וראשי המפלגה הבינו שזה המקום להיות בו. הרי האולימפיאדה שימשה פלטפורמה למפגן כוחני של הנאצים והם היו חייבים להיות חלק ממה שהם זיהו כמפגן דומה של נבחרת הכדורגל. באותם ימים היטלר כבר הבין שהמשחקים האולימפיים לא מתפתחים בדיוק לפי התכנית שלו. ארבעה ימים לפני משחק רבע הגמר בין גרמניה לנורבגיה, הוא ישב ביציע באצטדיון האולימפי וראה את ג'סי אוונס שחום העור מנצח בגמר הריצה ל-100 מטרים. אחר כך הגיעה הזכייה המפורסמת של האמריקאי בגמר הקפיצה לרוחק על חשבון לוץ לונג המקומי, וב-5 באוגוסט אוונס ניצח בגמר הריצה ל-200 מטר. ראשי המפלגה הנאצית קלטו את זעמו של הפיהרר ורצו להימנע מכך ובהערכותיהם הנבחרת הגרמנית אמורה לקצור את הזהב בכדורגל ולהביא תהילה ונחת לאדונם.

על פי הנתונים הרשמיים, פוסטשטדיון העתיק בברלין הכיל כ-45 אלף מקומות, אבל במשחק רבע הגמר של טורניר הכדורגל האולימפי ב-1936, נדחסו אליו לא פחות מ-55 אלף צופים. ביציע הכבוד התמקמו כמה מבכירי בהיררכיה של המפלגה הנאצית; סגנו של הפיהרר, רודולף הס, ראש חיל האוויר הגרמני דאז, הרמן גרינג, ושר התעמולה, יוזף גבלס. לצידם, אדולף היטלר בכבודו ובעצמו, במשחק הכדורגל הראשון בחייו. נבחרת נורבגיה שהתמודדה מולם לא נרתעה מנוכח האווירה הביתית. ההיסטוריון הנורבגי, מאטי גוקסויר, סיפר ל"גרדיאן": "השחקנים היו מלאי מוטיבציה לקראת המשחק. הקפטן יורגן יובה, שלצד היותו כדורגלן גם שימש כעיתונאי, פרסם יומן יומי מהמשחקים האולימפיים והעלה הרבה סימני שאלה בנוגע לכוחנות של הרשויות בגרמניה. אפשר היה להבין שהוא והשחקנים לא אהבו את הגרמנים".

המשחק מתחיל, ושבע דקות משריקת הפתיחה מגנאר איזקסן הנורבגי פרץ את ההגנה הגרמנית ושלח את הכדור לרשת, 1-0 נורבגיה. הגרמנים הגיבו במתקפה על שערו של הנרי יוהאנסן, אבל חלוץ בורוסיה דורטמונד, אוגוסט לנץ, החמיץ פעמיים. הנבחרת המקומית ניסתה וניסתה, אבל לא הצליחה לחזור והלחץ גבר, ואז בדקה ה-83 של המשחק איזקסן כבש את השני אחרי בישול של אלף מרטינסן. 2-0 נורבגיה. גרמניה בחוץ. על פי הסיפור, היטלר השתולל מכעס כבר אחרי שנבחרתו נקלעה לפיגור 1:0. כשאיזקסן השלים צמד לקראת הסיום, הפיהרר שוב איבד את קור רוחו ואחרי התקף זעם קצר, קם ממושבו ונטש את האצטדיון. זה היה משחק הכדורגל האחרון שהיטלר ראה והוא היה משוכנע, איזקסן הוא יהודי (איזק=יצחק).

שחיתות ברבע הגמר – האחיות עושות בעיות

הגרמנים קיוו להצלחתה של "אחותם הקטנה", אוסטריה שפגשה את פרו באותו שלב. האירופאים כבר הוליכו 0:2, אבל עד הסיום הנבחרת הדרום אמריקאית השוותה ושתי הנבחרות התייצבו להארכה. בדקה ה-117 אלחנדרו ויאנואבה הדהים כשקבע 2:3 לפרו ושתי דקות לאחר מכן תאודורו פרננדס הבקיע את הרביעי. שתי הדחות כואבות בתוך 24 שעות היו כנראה יותר מדי עבור הנאצים.

יום אחרי המשחק, ראשי הנבחרת האוסטרית הגישו ערעור על התוצאה בטענה שאחרי שפרו עלתה ל-2:4, אוהדים שלה פרצו לכר הדשא עם סכינים שלופות, חוללו מהומה ופצעו את אחד מהשחקנים. נציגי הנבחרת הדרום אמריקאית שעשו את דרכם לוועדת המשמעת כדי להשמיע את הטיעונים שלהם, נתקלו באורח פלא בתהלוכה של צבא גרמניה ולא הגיעו בזמן. בסופו של דבר, הוועדה האולימפית, בשיתוף עם פיפ"א, קבעה משחק חוזר.

נשיא פרו בכבודו ובעצמו, אוסקר בנאווידס, הורה לראשי המשלחת האולימפית לא להתייצב למשחק החוזר ולהחזיר את כל הספורטאים הביתה. לאות סולידריות, המשלחת של קולומביה עזבה בעקבות זו של פרו. משלחות דרום אמריקאיות נוספות הביעו הזדהות פומבית וחוסר אמון בוועדה המארגנת של האולימפיאדה. בפרו, הנשיא נאם בפני קהל משולהב והגדיר את קביעת המשחק החוזר כ"החלטה ערמומית של ברלין". מפגינים השליכו אבנים על שגרירות גרמניה ובנמלים הסוורים סירבו לפרוק אניות משא עם סחורה גרמנית.

פרו לא נכחה במשחק החוזר ולבסוף אוסטריה עלתה וניצחה בחצי הגמר את פולין, בזמן שבצד השני איטליה מכניעה את נורווגיה. בגמר איטליה ניצחה את אוסטריה 1:2 אחרי הארכה. הפעם הנאצים לא ניסו להתערב בתוצאה. הם לא היו יכולים לקבל הפסד לנבחרת פרואנית שבמדיה שיחקו אינדיאנים, אבל נבחרת אירופאית זה כבר יותר מקובל.

הורסים את המשחק היפה, פרו נגד אוסטריה (קרדיט: וואלה ספורט)
הורסים את המשחק היפה, פרו נגד אוסטריה (קרדיט: וואלה ספורט)

היום הזה תמיד יעלה סימני שאלה רבים ותמיד נגלה דברים חדשים עלינו כעם, מדינה, האנשים שסביבנו, סיפורים מכל קצוות העולם

ועל המשחק היפה, שאותו היטלר כל כך שנא, לנו יש את כל הסיבות לאהוב אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

הכל מהשנה האחרונה

בואו לתמוך בנו

באתר מגזין חולה על כדורגל
החל מ-5$

נדאג להודות לכל תומך באופן אישי (בפודקאסט, בפוסטים, בכתבות המגזין)

דילוג לתוכן