חולה על כדורגל - המגזין

כותב על תרבויות מנקודת המבט האותנטית והעמוקה שעולם הכדורגל חושף בפנינו. דרך יציעי הכדורגל הישראלי מידי שבוע וממגרשים שונים מסביב לכדור אנסה להביא את הסיפורים והאירועים יוצאי הדופן שסובבים את המשחק, ומה ניתן ללמוד מהם..

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

"מסביב לכדור" – טרגדיה לטינית

"השוער האוסטרלי הודף את הפנדל של ואלריה ומוציא לדרך את חגיגות ההפסד"

מסביב לכדור ⚽🌎

"מסביב לכדור" הוא ניסיון להביא סיפורים תרבותיים שמתארים אירועים יוצאי דופן. כאלו שדרכם ניתן לחוש תרבות בצורה המזוקקת והאותנטיות ביותר, מנקודת המבט של הכדור הכי חשוב בכדור –
כדורגל.

ה13.6.22 היה יום כזה בלימה בירת פרו.
אפשר להגיד שבשעה 15:58 שעון מקומי, התרחש רגע שכזה.
לא תהיה זו הגזמה לומר שזהו מסוג הרגעים המותחים ביותר בחייה של אומה.
לאחר 0-0 ב-120 דקות שחקן נבחרת פרו אלכס ואלריה ניגש לבעוט את בעיטת הפנדל המכריעה במשחק נגד אוסטרליה – משחק העלייה למונדיאל.
ואלריה מתחיל בריצה לעבר הכדור, כמה נשים פרואניות לצידי על סף אירוע לבבי התחבקו חזק, ילד פרואני מצטלב במהירות, ואלריה בועט , מיליונים באוסטרליה ופרו לא מצליחים לנשום ו……………………
השוער האוסטרלי הודף.

כך מתחיל הסיפור על מה שהיה אמור להפוך לטרגדיית כדורגל לטינית, והתגלגל לאירוע שחצה בגדול את גבולות המשחק.

התרחשות האירועים ב-7 השעות שעברו מסיום המשחק היא דבר חריג בצורה יוצאת דופן.
יחד עם האירועים שקדמו לרגע הזה, ודרך 3 מוקדים שונים מסביב לכדור , אנו מקבלים הצצה נדירה לתרבות הלטינית, מראה לתרבות הישראלית, שיעור על שמחה ואכזבה, על לאומיות, על החיים.

כמה שעות לפני כן..

השעה היא 12:30 בשעון מקומי ובבירת פרו נשמע רעש אדיר של צפצופים מצד שיירות הרכבים הנושאות את דגלי המדינה.
אני מתערבב בתוך הכאוס הצבעוני הזה של המוני אוהדים ההולכים עם חולצות הנבחרת וכובעים מסורתיים אל עבר הכיכר המרכזית בשכונת מירפלורס, שם נצפה עם עוד אלפי פרואנים על גבי מסך ענק במשחק.
יום המשחק הוכרז כיום שבתון בפרו.
יש כדורגל הם אומרים – אין עבודה.
מוכר בדוכן עיתונים בטיילת שם צעיף וסוגר את הבסטה ,שאמאן מקומי עוצר טקס אייוואסקה למשך 90 דקות לטובת טקס קדוש אחר, מדריך טיולים מסיט את הקבוצה אותה הוא מוביל לפסגת המאצ'ו פיצו אל עבר כפר שיש בו טלוויזיה ומשדר – כולם מתפנים למשימה הלאומית.

קרדיט לתמונה: El comerico peru

הודות לממשלת פרו אנו זוכים להצצה ראשונית לחשיבות העצומה של כדורגל בתרבות הלטינית.
לאור המשבר הכלכלי שפוקד את המדינה ההחלטה להשבית את המשק ליממה שלמה, בעלות של כמה מיליארדי סול טובים, נשמעת מופרכת. לי לפחות.
ואולי יש בהחלטה זו מעט בכדי לשפוך אור על הקשר המיוחד שקיים בין הספורט לחברה באמריקה הלטינית . קשר שחוצה גבולות מוכרים של משחק ספורטיבי.
קשר רגשי שנוגע לעניינים מעמדיים, פוליטיים, אתניים, לאומיים ואפילו צבאיים.
"מלחמת הכדורגל " למשל היא רק תזכורת היסטורית להשפעות הדרמטיות של קשר זה, אותה מלחמה שפרצה ב-15.6.1969 בין הונדורס ואל סלוודור, בדיוק היום לפני 53 שנה.
הטריגר לפתיחתה של אותה מלחמה בעלת השם המחייב היה, איך לא, משחק מוקדמות מונדיאל בין השתיים.

כמה סיבובים של הכדור ואנחנו נוחתים במלבורן, שם השעון מראה 03:30 , למעשה כבר יום שלישי. ולמרות התזמון המחורבן מתקיימות צפיות המוניות של אוסטרלים בערים הגדולות.
ברגע הזה הם כבר כנראה שיכורים מידיי כדי להבחין שהמשחק הזה שמשלב דשא וכדור הוא לא רוגבי. אבל בכל מקרה אם ינצחו, הבטיחו בממשל האוסטרלי, יתקיימו למחרת חגיגות בכל רחבי המדינה. וזאת למרות הפופולאריות הנמוכה של הענף במדינה.

בעיטה מסובבת בכדור מנחיתה אותנו בישראל. השעון מראה 20:30, וממש במקביל לפרו ואוסטרליה גם אצלנו בעוד כשעה יתקיים משחק של נבחרת הכדורגל.
רק שאצלנו נאמר בעדינות, האווירה מעט שונה.
האופטימיים שבאופטימיים יפגשו בסלון של חבר נדיב לצפות במשחק שולי, לעיניהם של אוהדים בודדים במגרש האתלטיקה שברייקיאוויק בירת איסלנד.

שלושה משחקי נבחרת מתרחשים באותו הזמן ב-3 מקומות שונים מסביב לכדור.

אני נמצא בין אלפי האוהדים הפרואנים המרוגשים ולא יכול שלא לחשוב איך היה נראה היום הזה במציאות אחרת.. בעולם בו ישראל היא זו שלוקחת חלק במשחק דרמטי אחד על הכרטיס למונדיאל.
אם היינו מתעוררים לבוקר ה-13.6.2022 והיה זה היום בו נבחרת ישראל קרובה משחק אחד מהעפלה למונדיאל.
אם הנבחרת מנצחת הערב, 52 שנות אכזבה ותחנונים יסתיימו בטירוף מוחלט של שמחה לאומית.

בואו רק לרגע, ננסה לדמיין איך היה נראה הרחוב הישראלי ביום שכזה…..

בחדשות מדווחים על חסימות כבישים בעליות לירושלים אך הפעם לא בשל הלוויה או אירוע בטחוני, אלא בגלל עשרות אלפי רכבים שנוהרים לצפייה המונית בגן סאקר. שיירות הרכבים שיעמדו בכניסה מכביש 1 יצפצפו ללא הפסקה בקצב המוכר והבלעדי שבו מצפצפים מהתרגשות בדרך למשחק כדורגל. דגלי ישראל שנתלו על הבגאז' יתנופפו מעוצמת הבאסים של כמה חברה שמנצלים את המאורע כדי להגזים, וגם שונאי כדורגל מושבעים שנוהגים לפסוח על גמר ליגת האלופות יקריבו 90 דקות מזמנם לכבוד המשימה הלאומית.

בפארק הירקון סוף סוף אירוע המוני ספורטיבי.
עשרות האלפים שהתאספו שם ביום העצמאות האחרון להופעתו של DJ SOLOMON
הגיעו הפעם לבושים בחולצת נבחרת מזיעה עם המספר 11 על הגב לצפות בכוכב תרבות אחר בשם SOLOMON ,
מנור סולומון.

יומיים לפני המשחק יכתבו באחד העיתונים שיום השבתון הזה הוא "מכה אנושה למשק לאחר 4 ימי בחירות בשנתיים האחרונות, ושבזמן מצב כלכלי לא יציב בעידן הקורונה, מדובר בשערורייה".
עיתונאי מעיתון יריב יכתוב מאמר תגובה מתכסח על החשיבות של קיום אירועים לאומיים מכובדים, אנשים מיותרים משתי המחנות יפספסו אפשרות להתאחד סביב הקונצנזוס של נבחרת לאומית, אך שום דבר לא יהרוס למיליוני ישראלים שמריחים עכשיו חריף מערק וגרעינים את ניצוץ התקווה, שאולי בעוד כמה שעות, הפנטזיה תתגשם.

שוב הכדור מסתובב ונעצר בפרו שצרחות, רעש תופים וחזיז שנורה לשמיים מעירים אותי מהפנטזיה הישראלית לרגע שריקת הפתיחה.
המשחק עצמו משוחק ברמה נמוכה להחריד. והאמת, שמהלכי המשחק הם לא העניין שבשמו חזרתי במיוחד ללימה.
כי למעשה במשחקי כדורגל במעמדים שכאלה, מה שמתרחש על הדשא הוא רק הרקע להתאספות המונית באירוע פולקלור – שבו גודל האירוע נובע מההתרחשות שמחוץ למגרש והסיפור מאחוריה.
נשים בלבוש מסורתי מנפנפות בנוצות אינדיאניות בניסיון לכשף את השחקנים האוסטרלים.
שירה אדירה במקצב לטיני שהועתק פעמים רבות ליצעי האוהדים בישראל נשמעת מפי כל ילדה בת 8 ועד אחרון המבוגרים שמכירים את המילים בעל פה.
צפוף כאן מאוד בתוך הקהל גם במרחק 200 מטר מהמסך, צפוף חם של כדורגל. גם כאן צועקים על ההוא מהשורות הראשונות "תוריד ת'דגל ", וגם כאן לאותו בחור שמנופף לא אכפת.
המשחק נכנס להארכה מותחת ולמרות מה שניתן לשער האווירה בין האוהדים מרוגשת ועליזה, רחוקה מהחרדתיות הישראלית ששוררת באצטדיון רמת– גן במשחקי נבחרת גורליים.
גם הקללות המעטות שנשמעות הן חלק משירי הקנטות לצ'ילה היריבה מדרום, ולא לשחקנים הפרואנים שמחטיאים ברשלנות מול השער האוסטרלי.

בינתיים בישראל השעה 23:05 ואני פותח את הפלאפון להודעה מקבוצה של החברים בארץ, שמתבאסים ביחד על הנבחרת שספגה מאיסלנד עוד שער בגלל טעות בהגנה.
ברגע הזה את החלום על גן סאקר אפשר לראות רק אם דמיון מפותח במיוחד.

120 דקות של כדורגל רע נגמרות.
המשחק יוכרע בדרך הכי אכזרית ודרמטית שיש. פנדלים.
כשהקפטנים מטילים מטבע מי יבעט ראשון הקהל מרגיש שעכשיו זה הזמן לדחוף.
האוהד הפרואני מצטלב, מתפלל, מכשף, מתפתל, שר. שר בשירה אדירה, שירה ששייכת לאוהדי כדורגל ששרים ביחד ואין דומה לה. כולם כל כך רוצים.
וכמה רגעים אחרי כולם כל כך שבורים… שואלריה בועט לפינה השמאלית והשוער האוסטרלי הודף.
החלום נגמר.

ההלם, מגיע בדרך כלל לפני הכאב. אז בשניות הראשונות יש בעיקר שקט.
מתיאס שנהיה החבר הכי טוב שלי בעולם ל- 120 הדקות האחרונות עוד טוען לפנדל חוזר אבל כשעל המסך השחקנים האוסטרלים רצים בשאגות אחד לשני, ההלם מתעכל לטרגדיה.
טרגדיה לטינית.

אלא שאז, בשניות הבודדות של הבאסה שחלפו משריקת הסיום אני מבין שכל שאני מכיר הוא איך נראה הפסד דרמטי שמדובר בתרבות הישראלית, מכיר טוב לצערי.
אז אני משער שגם כאן ההלם יתחלף בעצבים, שיתחלפו בעצב והורדת הראש בדרך חזרה לרכב שחונה רחוק, שכמה כסאות יחטפו בעיטה חזקה וקללות מהלב הכואב ישלחו לאוויר ו"איך הוא לא מסר לו שם" והמאמן כבר מודח מהנבחרת והודעות נאצה לשחקן שהחטיא את הפנדל ו…….

אני מחפש פנים של אנשים שיסבירו לי מה חווה אוהד פרואני שנבחרתו הפסידה בצורה כזאת.
אבל כולם נעים מהר לעבר התרחשות שקוראת סביב החברה עם התופים והחצוצרות. הנחתי שהם מקפלים את הציוד בדרך הביתה עד שלפתע, ובצורה שעוררה בי מבוכה מסוימת, בחור מהאולטרס הפרואני עם דמעות בעיניים מתחיל לצרוח בשירת יגון –
"seleccion esta noche vamos a ganar, cantare hasta Yo verte ,Yo verte en el Mundial "
.. "הלילה אנחנו הולכים לנצח, אני אשיר עד שאראה אותך, עד שאראה אותך במונדיאל"..

 

עוד ועוד ועוד אנשים מתקבצים סביבו ומצטרפים לשירה אדירה.
"אבל הרגע הפסדתם" אני מגחך לעצמי, ואתם לא תיהיו במונדיאל.
עדיין לא בדיוק קולט את מה שמתרחש שהקסם שמורגש באוויר והשירים שהתחילו בכאב ונהפכו לשמחה אדירה מהלב, שבו אותי.
וזה לא היה מחזה רגעי או טקס התאבלות בהפוך על הפוך.
במשך 3 שעות רוב גדול של אלפי האוהדים נשאר לקפוץ להשפריץ בירה ולשאוג את שירי הנבחרת בעוצמות שלא היו מביישות מעמד של זכיה במונדיאל.

הפרואנים צוהלים, צפצופי מכוניות ודבוקות של אנשים עם חולצות הנבחרת ממלאים עדיין את הרחובות ממש כמו לפני המשחק שעוד הייתה תקווה לחגיגות נצחון, רק שאנחנו בדיוק אחרי שכבר ברור שנגמר.

הסרטונים והתמונות , שכולם צולמו לאחר סיום המשחק, יסבירו טוב ממני את אותם רגעים מיוחדים שבהם נראים הפרואנים חוגגים את ההפסד.

ב – 11 בלילה, לא זוכר באיזה שעון, שכבר לא יכולתי לעמוד יותר על הרגליים ורוויתי מהריקודים הלטינים שנמשכים במסיבות שנקבעו מראש (ולא בוטלו!) משמחת החיים המתפרצת והאלכוהול, דרשתי ממתיאס שלפני שאני הולך ייתן לי משהו שאוכל לתאר איתו את הדבר ההזוי הזה שחווינו עכשיו.
את ריקודי ההפסד, את שמחת הכאב הזו.
הוא אמר לי שזה פשוט ככה בתרבות שלנו וחייך במבט של " אתה כנראה לא תבין".
וכשהתעקשתי להבין הוא השעין עלי יד של שיכור וציטט אמרה לטינית ידועה:

: bueno nada puede ser peor, no me voy a poner a llorar, mejor bailemos y tomemos""
.."שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר, אני לא אתחיל לבכות, עדיף לרקוד ולשתות".

6 תגובות

  1. כתבה מרתקת ומרגשת , כתובה בצורה שעושה חשק להמשיך ולקרוא ומכניסה את הקורא לתוך החוויה.
    בתור אוהד של הפועל תל אביב המשפט האחרון בכתבה הזכיר לי את מילות שיר האוהדים "כדי להיות אוהד של הפועל, צריך להיות מטומטם וגם טמבל" וזה מה שכל כך יפה בספורט. גם כשאתה מפסיד וגם כשהמצב של הקבוצה הכי גרוע שיכול להיות, אתה ממשיך לשיר ולשמוח ולהגיע בכל משחק מחדש… כנגד כל הגיון.

  2. האמת שזה ממש מעניין לראות איך כל תרבות לוקחת את המשחק למקום אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן