חולה על כדורגל - המגזין

כישרון נשכח משנתון 99, חולה על כדורגל מאז גיל 7 וסטודנט בזמני הפנוי. משתדל לתת מקום גם לסוגיות שמחוץ לכר הדשא. מחכה ליום שבו לא נופתע מהצלחה ישראלית: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. חפשו אותי באינסטגרם regelhazahav ובטוויטר @Tomer_Atir

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

יומן מסע מאירופה, חלק ה': קבוצה מקוסובו באה לצ'כיה

"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". זהו המוטו של הועד האולימפי הבינ"ל, וככה גם ניתן להבדיל בין הכדורגלן הצ'כי הממוצע לעומת מקבילו הקוסוברי. אבל כשהאלופה פ.צ. בלקאני התארחה בפראג למשחק במחזור השני של בית G בליגה האזורית נגד סלאביה המקומית, כל ההבדלים היטשטשו במהרה. אולי כי מדובר בשחקנים שגדלו בצל המלחמות בבלקן, ושום דבר לא מפחיד אותם: גם לא הר הגעש של פראג.

 

קיר אדום-לבן של אוהדי סלאביה פראג (צילום: תומר עתיר)

 

מהשנייה הראשונה היה מאבק אמיתי על כר הדשא. הקוסוברים לא ויתרו על המשחק; הם שיחקו עם טכניקה, חוכמה ונשמה, ואפילו הובילו פעמיים. הם התגוננו לא רע, הראו קצת ניצוצות של קבוצה מאומנת ביציאה להתקפות, וכבשו ממהלכים יפים. גם היו להם בערך 20 אוהדים ביציע נפרד.

 

שחקני בלקאני חוגגים את אחד השערים (צילום: תומר עתיר)

 

עם סגל מקומי כמעט לחלוטין, ששווה בקושי 4 מיליון אירו, אולי זה מספיק לאליפות בליגה הצעירה שלהם. מול סלאביה פראג – זה לא. הרי מדובר בקבוצה שסגלה שווה 53 מיליון אירו (לפי טרנספרמרקט), שזכתה ב-4 אליפויות ב-6 העונות האחרונות ושמכרה בתקופה הזו רבים מכוכבי נבחרת צ'כיה ביורו האחרון בסכום מצטבר של עשרות מיליונים: סוצ'ק, קראל, צופאל, באראק וגם עוד רבים וטובים – מקומיים וזרים. אחרי 2 קורות וכמה מצבים קורצים, המארחת השוותה פעמיים ואז גם הפכה. המחצית הראשונה הסתיימה בתוצאה 3-2 לסלאביה, תוצאה שנשמרה עד לסיום המשחק.

 

לוח התוצאות בסיום המשחק. מתחתיו: אוהדי בלקאני (צילום: תומר עתיר)

 

במחצית השנייה האווירה, בניגוד למזג האוויר, התחממה. בלי סיבה אמיתית, העבירות החלו להיות קשות יותר, השריקות של השופט תכופות יותר, וכרטיס אדום אחד נשלף לחובת הקוסוברים. ככל שהדקות חלפו שחקני בלקאני נחלשו וקולותיהם של אוהדי סלאביה התחזקו. כך גם הקללות: מזל שאני לא מבין צ'כית.

 

בשלב מסוים המשחק נהפך קשוח (מקור: @slaviaofficial)

 

למשחק הזה הלכתי ללא אוהד מקומי. כנראה בגלל זה לא ידעתי לאיזה יציע הכרטיס שקניתי שייך: יש בו כיסאות, אבל כולם עומדים; אז שוב עמדתי משחק שלם. זה לא פגע באיכות החוויה, שבלא מעט מובנים הזכירה את ישראל. ראשית, כאמור, האמוציות חגגו ביציעים. ושנית, בגלל העידוד: כבר תבינו. אולי הדבר השונה ביותר היה כמות הבירות. גם אחרי תקופה לא קצרה בגרמניה, קשה לעכל את כמות הבירות שהצ'כים שותים, ביציעים ובכלל: פרט טריוויה שימושי במיוחד הוא שמדובר באומה ששותה הכי הרבה בירה לנפש בעולם (בפער עצום), כ-180 ליטר לאדם בשנה.

 

לא עומדים בקצב הצ'כי? המסע שלי עבר בעוד מדינות:

 

חזרה למשחק. חלק מהשירים, כפי שהוסבר לי שם, מצהירים "אנחנו באדום ולבן", "אנחנו האלופים היחידים" וגם "אנחנו הכוכב היחיד כאן". חלק מהלחנים אפילו היו זהים לאלו ששמעתי בפרייבורג, ובעיקר היו רגעים שהרגשתי כאילו הייתי בשער 5 בבלומפילד. לא ממש הבנתי את המילים ומשמעותן, אבל בהחלט אוהדי הפועל ת"א יכלו להצטרף לרגעים ספורים בשירת "והוא משתולל – יאללה הפועל", שנכנסה בקצב בדיוק. הסרטון שצילמתי, לעומת זאת, הוא חגיגות ניצחון פשוטות: זה חוסך את התרגום.

 

 

בסיום המשחק נסעתי בטראם. אחרי שהאצטדיון היה מלא כמעט לחלוטין, כך גם הקרון. בפראג האוהדים ברכבת לא שרו; אולי השירים נגמרו, אולי האנרגיות אזלו, או אולי המשחק לא היה מלהיב במיוחד.

אני מודה, אני דוגל בהסבר האחרון: לא הכרתי היטב אף שחקן או קבוצה לפני המשחק, וכנראה שגם לא אחריו. השם היחיד שאני זוכר הוא דויד יוראסק, וגם זה רק כי הקהל צרח בעוצמה את שמו אחרי השער שלו. אבל אספתי לי עוד חוויה מאירופה, וראיתי במו עיניי עדות לקיומו של הכדורגל בקוסובו. מי יודע, אולי יום אחד אגיע גם לשם. אם היא הצליחה לשלוח נציגה למפעל אירופי, הכל נראה בהישג יד פתאום.

 

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן