חולה על כדורגל - המגזין
כישרון נשכח משנתון 99, חולה על כדורגל מאז גיל 7 וסטודנט בזמני הפנוי. משתדל לתת מקום גם לסוגיות שמחוץ לכר הדשא. מחכה ליום שבו לא נופתע מהצלחה ישראלית: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. חפשו אותי באינסטגרם regelhazahav ובטוויטר @Tomer_Atir

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

יומן מסע מאירופה, חלק ד': בעקבות הכדורגל בליכטנשטיין

ליכטנשטיין היא מדינה די מוזרה. היא מונרכיה ששולט בה נסיך ולא מלך. היא עצמאית, אבל בפועל מדובר בעוד חלק של שווייץ. יש לה דגל

ליכטנשטיין היא מדינה די מוזרה. היא מונרכיה ששולט בה נסיך ולא מלך. היא עצמאית, אבל בפועל מדובר בעוד חלק של שווייץ. יש לה דגל שהוא כמעט העתק של דגל האיטי, והמנון שמבוסס על הלחן של זה הבריטי. אה, ויש שם קצת כדורגל. ממש קצת. ליגה מקומית, למשל, אין.

בכל זאת, עם כ-40 אלף תושבים, היא דומה יותר למועצה אזורית בישראל מאשר למדינה אירופית. הגעתי למדינה בסוף אוגוסט לטיול של פחות משבוע, אחרי שביליתי חודש בפרייבורג, גרמניה. לא התחרטתי לרגע.

 

אולי תרצו לקרוא עוד חוויות מהמסע שלי:

 

מההתרשמות שלי מדובר במקום עם טבע משגע. ועדיין, בין טיפוס על הר אלפיני להליכה בעמק ירקרק הראש תמיד חושב על כדורגל. חולה על כדורגל זה כאן, לא? לשמחתי, במהלך ימי ההליכה הצלחתי לשלב גם את זה. הנה מה שלמדתי שם.

כבר בבוקר הראשון, בעודי ממתין לאוטובוס מחוץ להוסטל בו התארחתי, הופתעתי לגלות מולי את משרדי ההתאחדות לכדורגל המקומית. אמרתי לחבריי לטיול לחכות לי לרגע. בחוצפה ישראלית, נכנסתי ושאלתי אם אני יכול לשוחח עם מישהו כדי לפרסם כתבה בישראל על הכדורגל המקומי. לא ממש הבנתי מה תפקידו, אבל קבעתי ריאיון עם אחד העובדים הצעירים שם.

 

משרדי ההתאחדות לכדורגל של ליכטנשטיין (צילום: תומר עתיר)

 

יומיים לאחר מכן, דבר ראשון על הבוקר, נפגשנו. המשרדים לא גדולים, בקושי קומה (בטעות נכנסתי בהתחלה לחברת התקשורת שנמצאת איתם בבניין). פרהאט, שהתברר כפקיד הקבלה, הכניס אותי לחדר הישיבות אחרי שקיבל את פניי בחמימות. שוחחנו כמעט שעה על כדורגל בכלל, ועל זה שבליכטנשטיין בפרט.

הוא בן 20, יליד המקום, אבל בן למשפחה שמוצאה מתורכיה. תיכף נבין למה זה חשוב. פרהאט גדל מגיל 3 בקבוצה הגדולה של המדינה והיחידה המקצוענית בה, פ.צ. ואדוז (גם אליה עוד נגיע), ובגיל 12 עבר ל"אקדמיה הלאומית". מדובר בקבוצה שנקראת "ליכטנשטיין" ומורכבת מטובי הכישרונות של המדינה. היא זוכה לתמיכה מההתאחדות, ומשחקת בשווייץ – כמו שאר הקבוצות המקומיות. בגיל 16 הוא כבר חתם על חוזה מקצועני, שיחק מעט במדי קבוצת האם שלו בליגה השוויצרית השנייה והופיע בנבחרות הצעירות. עוד פרטים אודות הקריירה הקצרה שלו אפשר למצוא כאן.

 

(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});

הקיץ הוא סיים את חוזהו ורצה לצאת לדרך חדשה. הוא חתם בקבוצת ס.צ. קריינס השוויצרית, שמשחקת בליגה השלישית. מה שהוא גילה רק ערב לפני הריאיון הוא שהביורוקרטיה בשווייץ עובדת שעות נוספות: אמנם הוא חי כל חייו בליכטנשטיין, אך פרהאט עדיין לא מחזיק בדרכון מקומי. בלעדיו, לא יוכל לשחק בקבוצה שווייצרית; רק בקבוצה ליכטנשטיינית. לכו תבינו.

במצב רוח מעט מדוכדך, סיפר לי, הוא נאלץ לרדת עוד ליגה כדי לחתום בקבוצה ממדינתו. מי שזכתה בשירותיו היא אשן-מאורן, הקבוצה השנייה הכי טובה במדינה, לדבריו. כשהיא בליגה הרביעית בשווייץ, לא פלא שואדוז שנעה בין 2 הליגות העליונות זוכה בגביע המקומי (הוא דווקא קיים!) כמעט בכל שנה.

 

שבעת המועדנים היחידים בליכטנשטיין. כולם משחקים בליגות השווייצריות (צילום: תומר עתיר)

 

את העבודה בהתאחדות התחיל לאחרונה. הוא אחראי בעיקר על מענה לטלפונים ומיילים, וחלוקה של הדואר ליתר העובדים. השגרה די קבועה, אבל הוא נהנה. "בשבילי זה היה חשוב לעשות משהו חוץ מלשחק כדורגל", סיפר לי. "ככדורגלן יש לי זמן פנוי, ואני חייב לדאוג לעתיד". לדעתו, הוא יכול להתקדם גם בתחום המקצועי הזה, בין אם לתפקיד דומה בקבוצה כלשהי ובין אם לתפקידים מעניינים אחרים בהתאחדות. אחרי ההיכרות הזו, עברנו לשוחח על הכדורגל המקומי.

 

פרהאט, במשרדי ההתאחדות (צילום: תומר עתיר)

מה המטרות של ההתאחדות המקומית? מה התפקידים שלה והפעולות שהיא עושה?

"הדבר העיקרי הוא לגרום לכמה שיותר ילדים ונערים לשחק ברמה גבוהה. בואדוז יש אימונים טובים, ואנחנו מנסים לשפר אותם עוד יותר מבחינת המאמנים ושאר התנאים. אנחנו מנסים להגביר את העניין בקרב הילדים, כדי שיגיעו לשחק באקדמיה. ככה נוכל לייצר עוד שחקנים לעתיד, לנבחרת."

מה לגבי הנבחרת הבוגרת, שאיננה מאריות היבשת? בדירוג פיפ"א האחרון דורגתם 194, שפל חדש. (הצחיק אותי לגלות בפרסום מטעם אופ"א שהמדינה נכללת תחת קטגוריית "מדינות בעלייה"; חסר תיאום בין פדרציות הכדורגל…).

"אנחנו בקושי 40 אלף איש, מדינה קטנה. אנחנו רוצים רק להוציא את הטוב ביותר. נגד הגדולות אתה יודע שאתה הולך להפסיד. רוב השחקנים שלנו הם חובבנים… להפסיד רק 2-0 לגרמניה בבית בשנה שעברה היה הישג עצום. נגד סן מרינו וגיברלטר אנחנו רוצים לנצח."

חשוב לציין שגם זה לא תמיד עובד להם. לאורך השנים, קשה למצוא נבחרות חלשות ממנה. באוקטובר 2020 ליכטנשטיין ניצחה את לוקסמבורג, ומאז השיגה 3 נקודות מתוצאות תיקו נגד סן מרינו וגיברלטר המדוברות, וארמניה. היא הפסידה בין לבין לנבחרות חזקות יותר כמו גרמניה, שווייץ, רומניה ומקדוניה, אך גם לנמושות אחרות כמו מלטה, גיברלטר, מולדובה, אנדורה, איי פארו ולטביה. במשחק ידידות אחד היא חטפה שישייה מצלצלת מקייפ ורדה. ככה זה כשיש בסגל שלך בערך 5 שחקנים מקצוענים, לפי פרהאט.

כנבחרת, איך זה מרגיש לשחק כשידוע מראש שאין שום סיכוי להצליח? מה כבר אפשר להשיג? מה המוטיבציה להופיע כל פעם מחדש?

"אנחנו מוציאים הכי הרבה שאפשר ממה שיש לנו, צריך להיות ריאליים. It is what it is. יש שחקנים שבשבילם הנבחרת היא מקור הכנסה לא רע מדמי האש"ל בימים שהם נמצאים בה. בכלל, מדובר במקור לגאווה עצמית ולאומית. עצם ההשתייכות לנבחרת, זה לא משנה שמפסידים. אתה לובש את החולצה: אתה חייב לתת הכול למענה. אם אתה לא עושה את זה, אתה במקום הלא הנכון. לשחקנים צעירים, כמוני, זאת גם הזדמנות להראות את עצמם ולנסות לבלוט ולהתקדם."

 

חולצה חתומה של נבחרת ליכטנשטיין (צילום: תומר עתיר)

 

כמה גאווה יש בהפסדים כאלו, אני לא בטוח. מסיבה זו, אולי, ההתאחדות המקומית עובדת קשה כדי לנסות ולהשתפר: היא מפעילה תוכנית אסטרטגית בשם "ביחד 2026" שאמורה להצעיד את הכדורגל בליכטנשטיין קדימה. בין עמודי התווך שלה נכללים שיפור התשתיות, פיתוח המועדונים והקשר בינם לבין ההתאחדות וכן הפיכתם למקצוענים יותר, הגדלת שיעור המשתתפים בספורט המועדף על האוכלוסייה המקומית (גם אם לשם ההנאה), קידום כדורגל הנשים, ולבסוף גם טיפוח הכישרונות המקומיים. אגב, אפילו יש להם מדדים להצלחה (KPI), ועיצוב גרפי מבריק. אולי גם לישראל יש מה ללמוד גם מליכטנשטיין.

 

התוכניות לפיתוח הכדורגל בליכטנשטיין (צילום מסך מאתר ההתאחדות)

 

בעונה הקרובה אולי הנסיכות הקטנה תתחיל לקצור את הפירות. פ.צ. ואדוז הפכה לנציגה הראשונה של המדינה במפעלים האירופיים. הבית שלה בליגה האזורית מזמן לה מפגשים עם אפולון לימסול, אלקמאר ודניפרו. יהיה מעניין. "זה דבר גדול לקבוצה, ולמדינה", הצהיר פרהאט. "אני ממש מצפה ל-6 המשחקים, ומקווה שיהיו עוד".

נפרדתי מפרהאט, ששלח אותי לדרכי עם מזכרת קטנה מהתאחדות הכדורגל של ליכטנשטיין. זה היה סוף חודש אוגוסט, אבל הגשם היה אמור להכות בעוצמה: ליכטנשטיין מדינה קטנה; אין לאן לברוח. הטיול שלי היה חייב לעבור התאמות, לא עוד טבע, אלא יום שלם בעקבות הכדורגל. את זה עושים גם במזג אוויר חורפי, לא?

אז עליתי על האוטובוס לכיוון האצטדיון בואדוז. לא היה שם משחק צהריים (הקבוצה התארחה באותו ערב אצל קבוצה אחרת למשחק גביע, וניצחה 18-0), אבל הלכתי לגלות מה אוכל למצוא שם. כצפוי, הגשם הגיע. תפסתי מחסה לזמן מה בתחנת האוטובוס, וכשהגשם נרגע יצאתי לסיבוב סביב האצטדיון.

אפשר לומר שטעיתי בדרך, אבל המקום הראשון שאליו הגעתי היה חביב למדי. לא סתם האצטדיון נקרא ריין פארק: הוא רחוק בערך 30 מטר מהנהר המפורסם, המהווה את הגבול בין שווייץ לליכטנשטיין. צעדתי לאורך הנהר וחיפשתי איך להיכנס לאצטדיון שמוקף מהצד הזה בגדר ירוקה. מצאתי רק חור בגדר, קטן, אך מספיק כדי להתרשם ממשטח הדשא בפנים. אולי ככה זה כשהטבע משקה בשבילך בחינם.

 

מבט חטוף לאצטדיון בואדוז (צילום: תומר עתיר)

 

הסתובבתי והלכתי לצד הרחוק של המגרש. הגעתי רחוק מדי, למתחם האימונים של הקבוצה: מספר מגרשים סינטטיים, ולידם חנייה לטרקטורים ושאר הכלים שבעזרתם מתחזקים את הדשא של האצטדיון. פניתי אחורה. ראיתי שפספסתי שער פתוח בגדר: זאת הייתה הדרך לקיוסק, ונקודת תצפית יפה למגרש – שלא בצורת חור בגדר. העובד במקום הכווין אותי למדרגות נסתרות מאחורי המבנה, שהובילו אותי אל משרדי הקבוצה. פ.צ. ואדוז, הנה אני בא.

 

נקודת תצפית טובה יותר על מגרש (צילום: תומר עתיר)

 

צעדתי פנימה. בניגוד להתאחדות, כאן שולחן הקבלה לא היה מאויש. צלצלתי בפעמון. כעבור דקה הגיע מישהו. "אני מישראל", אמרתי, "ואני רוצה לכתוב טור על הכדורגל בליכטנשטיין. אני יכול לדבר עם מישהו מהמועדון?", שאלתי. אמנם היה זה האדם הנכון לשאלה כזו, מנואל אחראי המדיה והתקשורת של הקבוצה, אבל התשובה שלו הייתה פחות נכונה מבחינתי. "כולנו כאן עסוקים מאוד. יש את המשחק הערב, וגם מתכוננים כבר למשחק בליגה האזורית שיתקיים ממש עוד מעט". חבל שלא הקדישו לי שם יותר משתי דקות; מהמסע שלי אני אשאר בינתיים אוהד של פרייבורג בלבד.

 

הכניסה למשרדי פ.צ. ואדוז (צילום: תומר עתיר)

 

מזכרות ממפגשים נגד קבוצות שונות תלויות על קיר המשרדים: גם אחת של ס.צ. פרייבורג. זה הזכיר לי לבקש ממנו במקום ריאיון, אולי, משהו קטן לחזור איתו לארץ. סתם, ככה, קיבלתי צעיף של הקבוצה: נחמדים שם, בליכטנשטיין. איחלתי למנואל בהצלחה במשחקים הקרובים, וסיימתי את מסע הכדורגל שלי ליום ההוא. חזרתי אל הגשם שחיכה לי בחוץ.

כשהולכים ברחובות המדינה המשונה הזו רואים לא מעט דגלים מונפים בגאון מחוץ לבתים. אנשים, אגב, בקושי רואים; גם רוב העסקים סגורים רוב הזמן משום מה. ובכל זאת, הכלכלה פורחת והאנשים גאים: זו גאווה לאומית, כמו זו שפרהאט דיבר עליה. ליכטנשטיין, בכל מובן חשוב כמו כדורגל, כלכלה ותחבורה, היא לא באמת עצמאית. ככה הבנתי שם לגבי שני הראשונים, וככה נאמר לי על ידי הכרטיסנית של הרכבת השוויצרית לגבי התחום השלישי. אבל תחשבו כמה דגלים יונפו אם הכדורגל המקומי יגיע להישג גדול יותר משלב הבתים בליגה האזורית. אחרת, הם עוד יעברו לעודד את השווייצרים… דרך אגב, את המשחק הראשון שלה בליגה האזורית, ואדוז סיימה בתיקו 0-0 והשגת נקודה היסטורית בהשתתפות הראשונה שלה בשלב בתים אירופי. הישג מדהים לכשעצמו, אבל עוד יותר כשהיא בכלל משחקת בתחתית הליגה שוויצרית. השנייה!

 

דגל ליכטנשטיין מונף בחצר בית מקומי טיפוסי (צילום: תומר עתיר)

 

לא משנה כמה קטנה המדינה וכמה נמוכים סיכוייה להצליח, נהניתי לראות בליכטנשטיין את ההשקעה הגדולה בכדורגל (ובספורט בכלל), עם מתקנים נהדרים ורבים בכל פינה: כולל מתקני כושר בשבילי ההליכה ביערות. זה לא מובן מאליו, וכמו שאנחנו רואים בתוצאות זה לא מבטיח דבר. אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות.

על התשוקה הליכטנשטיינית להצלחה אפילו נכתב ספר: עיתונאי בריטי שעקב מקרוב אחרי קמפיין מוקדמות מונדיאל 2002 של הנבחרת המקומית, במקרה גם באותו הבית עם נבחרת ישראל, פרסם לאחר מכן את "Stamping Grounds". אז זה הסתיים בכישלון חרוץ; על ההצלחה שלה, אם תגיע, עוד ייכתבו ספרים רבים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

בואו לתמוך בנו

באתר מגזין חולה על כדורגל
החל מ-5$

נדאג להודות לכל תומך באופן אישי (בפודקאסט, בפוסטים, בכתבות המגזין)

דילוג לתוכן