חולה על כדורגל - המגזין
בן 24, הנדסאי אלק' במקצועי, חולה על כדורגל בפועל, בוגר קורס תקשורת ספורט מבית ספורט פאנל, מריץ את פודקאסט ״היום לפני״ המתעסק באירועים היסטוריים שקרו בעבר.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

כדורגל, אוכל, היסטוריה ואופנה: פורצה איטליה!

אווירה אש, הכדורגל גם. רומא מול אמפולי באולימפיקו (צילום פרטי)
זה סיפור על טיול במדינת כדורגל, אבל גם של אוכל, היסטוריה ואופנה. אלופי העולם מככבים, מה קורה שאפרול שפריץ פוגש יין לבן ואיך תיירים יוצאים מהסן סירו? זה הסיפור של שי דרורי

זה התחיל ב-7.12.22, בקבוצת וואטסאפ עם עוד 2 חברים שחולים על כדורגל. החולה הראשון, משה, המתלונן של החבורה. החולה השני, עידן, הזורם של החבורה, ואני, המזרים. בעיצומו של המונדיאל הטוב ביותר שראינו, העלנו רעיון לטוס לראות כדורגל באירופה. ״לונדון? יקרה מידי״, בכל זאת חייל משוחרר, צעיר שחזר מדרום אמריקה ומשה, המתלונן. ״אולי ברצלונה? די, חרשנו״. ״מה עם איטליה? יאללה, יעד מגניב, למה לא?״

בדיקה זריזה בתאריכים המתאימים, והופה, דרבי מילאנזי. ״אבל מה? רק משחק אחד?״ ומה כבר יש לצעירים לעשות בבירת האופנה היוקרתית של אירופה כל-כך הרבה זמן? עוד בדיקה קצרה, ״רומא מול אמפולי, מה אומרים?". כמובן שהמתלונן התנגד וטען שזה כמו לראות מכבי תל אביב מול נס ציונה (נשבע לכם, אמיתי לחלוטין). התעקשתי בטענה שלא הולכים בשביל הכדורגל, אלא בשביל האווירה, החולים השתכנעו וסגרנו את טיול הכדורגל שלנו – יומיים וחצי ברומא, ארבעה במילאנו.

סיבוב בקוליסאום, אלוף עולם והאוטובוס של מוריניו

בבוקר הטיסה, התייצבנו באצטדיון המושבה לשיעור בנושא תיק שדר עם נדב יעקבי, בקורס תקשורת ספורט. בערב נחתנו ברומא, וכבר בשעה הראשונה הספקנו להתפנק עם פיצות ופסטות בחצי מחיר מבארץ. בבוקר המשחק, נדדנו בין כיכר ונציה המרשימה, לקולוסיאום, העוד יותר מרשים. באחת המסעדות שישבנו, הזמנו קוקטייל אפרול שפריץ, שמשום מה האיטלקים ממש מחבבים ויין לבן, אני והזורם, עידן, עשינו לחיים, הטיפש, סליחה, הזורם, איבד אחיזה על הקוקטייל והפיל עליי כוס שלמה של אפרול שפריץ! בחודש פברואר! ברומא! ב5 מעלות! על כל המכנס! כמובן שקיללתי אותו, בלב ולא בלב בכל שפה שאני יודע לקלל בה, תוך כדי ששלושתינו פשוט צוחקים על המקרה, חוויה שלא אשכח, עידן הטיפש, המכנס איננו.

כשלוש שעות לתחילת המשחק, הזמנו מונית ממרכז רומא, שם שהינו, עד לאצטדיון, כשהתקרבנו לאצטדיון הבנו לאן אנחנו נכנסים, יותר נכון, משה המתלונן, הבין על מה דיברתי. ה-״Curve Sud״, האולטראס של רומא היו מחוץ לאצטדיון מעל לשעתיים לפני המשחק, שרו שירים, הדליקו רימוני עשן ואבוקות ויצרו אווירה מחשמלת עוד הרבה לפני הדבר האמיתי.

דבר יפה זה. הקולוסיאום ברומא (צילום פרטי)

לאחר בדיקה גופנית קפדנית, נכנסנו לסטאדיו אולימפיקו, האצטדיון שפעיל כבר מעל ל-85 שנים, ומכיל כ-71 אלף מושבים. 50 דקות לשריקת הפתיחה והאווירה פשוט מחשמלת, הקהל באוויר, הילדים מזילים דמעה מהתרגשות בכל משפט משיר שיוצא להם מהפה, ולא תגידו שהיה לרומא סיכוי להשיג משהו העונה. דקות ספורות לפתיחה, הכרוז נכנס לפעולה, כמו שכולם מכירים, הוא צועק מספר ושם, הקהל עונה את שם המשפחה, אבל בעוצמות של כ-63 אלף אוהדים, אין באמת דרך לתאר.

עוצמתיים ומרגשים. האוהדים של רומא (צילום פרטי)

לאחר הצגת השחקנים, הגיע הרגע הגדול, לא, לא שריקת הפתיחה, ההמנון, “Roma, Roma, Roma” , השיר מתחיל בניגון קלאסי, שמהר מאוד נבלע ע״י הקהל, ואז, ברגע אחד, 63 אלף איש צועקים, משהו שנשמע כמו תפילה המונית להצלחת הקבוצה.

 

ואז זה מגיע, שריקת הפתיחה, רומא מול אמפולי, האווירה מטורפת, ואנחנו בעננים, בעיקר המתלונן שראה כמעט 90 דקות דרך עדשת המצלמה. דקה שניה, כדור קרן לרומא, האצטדיון רועד, כל הקהל רוקע עם רגליו בבטון הישן של האולימפיקו, דיבאלה, אלוף העולם הטרי, מגביה, איבנז נוגח לרשת! 1-0 רומא! והקהל? אין שום דרך לתאר, התפילה הפכה לחגיגה אדירה. דקה שישית, קרן, אצטדיון רועד, הקהל רוקע על הבטון, דיבאלה מרים, תמי אברהם נוגח, 2-0! מאותו רגע, הרבה בזכות הכדורגל המסורתי של מוריניו, התעסקנו רק בלעודד, רומא הניעה, אמפולי רדפה והטירוף על המגרש נעצר, אך ביציעים, הרגשה של גמר גביע, ולא בסמי עופר.

אין כמו הדרבי דה לה מדונינה, רק אל תשכחו דבר אחד חשוב

למחרת, נסענו ברכבת למילאנו, 3 שעות סך הכל, ו-5 מעלות פחות. כשעתיים וחצי לשריקת הפתיחה של הדרבי דה לה מדונינה, יצאנו מהמלון לאצטדיון, במטרו, נסיעה עם החלפה. ביום יום נסיעה פשוטה של פחות מחצי שעה, אבל בדרבי של מילאנו, הסיפור אחר לחלוטין. ההחלפה הראשונה עוברת חלק, 15 דקות והחלפה, אבל לא ציפינו לכמות האנשים שהייתה בתור לכניסה לרכבת השניה, כמובן שעל הראשונה ויתרנו, ונאלצנו להידחף לרכבת השניה עם הרבה אופי ישראלי ומעט מאוד אוויר. נסיעה שלקחה חצי שעה והרגישה כמו 4 שנים. משה, המתלונן להזכירכם, כמעט נפלט לנו מהרכבת באחת העצירות, אבל שרשרת אנושית של שלושתינו משכה אותו חזרה למקום. הרגע הגיע, יצאנו מהרכבת הארורה והעמוסה של מילאנו, בתחנה של האצטדיון והלכנו עם נחיל האוהדים המעורבים לכיוון האצטדיון. התור לכניסה לאצטדיון לא זז, שעה של המתנה, אבל הפעם, בסבלנות אירופאית, הגענו למקומות שלנו רבע שעה לפני תחילת המשחק.

בסוף נכנסו רבע שעה לפני פתיחת המשחק. התור בכניסה לסן סירו (צילום פרטי)

כבר בחוץ הבנו שאנחנו בחלום, אבל ביציע הטירוף היה לא נורמלי, 75 אלף צופים מרעידים את האצטדיון, וברגע ששמענו את הקהל, לא שינה לנו כלום, לא הקור, לא החוויה המזעזעת במטרו ולא שאנחנו ביציע של אינטר, למרות שאנחנו מחבבים קצת יותר את מילאן. הרוסונרי במפגן עוצמה מרשים של הקהל, נותן פייט להמון הנראזורי, התפאורות אדירות, העוצמות לא נתפסות.

התוצאה לא הייתה משהו, אבל התפאורה ואוו. אוהדי מילאן (צילום פרטי)

המשחק נפתח בשליטה של אינטר, מילאן הייתה אז בתקופה לא טובה, ולא הפסיקה לספוג, לאוטרו מרטינז, קמפאון דל מונדו, כבש בדקה ה-34, והקפיץ את הקהל הביתי לשמיי הסן סירו. אינטר כבשה עוד שני שערים שנפסלו, ככה שנהנינו עוד קצת מחגיגת שער של הקהל, ובשריקת הסיום החגיגות היו אדירות, אינטר מנצחת 1-0, ואנחנו מרוצים.

 

ביציאה מהאיצטדיון החלטנו לעצור לאכול באחת המסעדות באיזור, מרחק של רבע שעה הליכה מהאצטדיון, התכנון, לאכול ולהזמין מונית למלון. מה שלא ידענו, שהמוניות במילאנו מחולקות לשלושה איזורים, ובאיזור שבו שהינו אין שירות מוניות. כמובן שגילינו את זה אחרי שנגמרו הרכבות, איזור 1 בלילה. מה עושים? הולכים ברגל, ב-0 מעלות, קור חודר עצמות. מדובר בנסיעה של 12 דקות במונית, כמה כבר יכול לקחת לנו ברגל? שעה וחצי! התחלנו ללכת, אובדי עצות, בשלב הזה לקחתי ממשה את תפקיד המתלונן, כל-כך רציתי להגיע למלון. אחרי שעברנו חצי מהדרך, בזמן כפול ממה שהיה צריך לקחת כי ניסינו לתפוס מונית על הדרך, הגענו לעליה לכביש מהיר, נשארו ״רק״ עוד 55 דקות הליכה, זה הכל. משום מקום, קלטנו אור חזק, בערך 100 מטר מאיתנו, ״זו מונית, בואו נרוץ אליה״, הרגשתי יוסיין בולט באותם רגעים, למזלנו הנוסע הקודם קצת עיכב את הנהג בשיחה, בטח על פוליטיקה, והספקנו להגיע אליו בזמן, הגענו למלון תוך פחות מ-10 דקות, עם הרבה מזל ותושייה. מוסר השכל, מי שנוסע לסן סירו, תחזרו במטרו עם כל האוהדים, תאכלו ברובע התעלות או משהו, לא שווה להיתקע שם, בטח לא בפברואר כשהמעלות נעות בין 0 לחצי מעלה, והרגליים קופאות.

התפאורה של אוהדי אינטר (צילום פרטי)

עם כל הסיפורים, החוויה הייתה אדירה, כדורגל טוב, קהל אדיר והרבה צחוקים, אין ספק, שאחזור לשני המגרשים האלה, ואין ספק שאני, המתלונן והזורם, חייבים לעשות עוד טיול כדורגל מהסוג הזה. חזרנו לארץ ביום רביעי, בשבת כבר נסעתי עם המתלונן לטדי, בית"ר שיחקה מול אשדוד בשבת בצהריים, ופתאום הכל נראה לנו שונה ממה שחווינו שבוע קודם לכן. הכדורגל אחר, האווירה אחרת, אפילו מרגיש שהאהבה אחרת, כאילו המסורת שם היא מה שקובעת, האבא או הסבא מלמדים את הילד הקטן את ההמנון של רומא מגיל 0, הילד שר אותו ורואים שהוא מבין את המשמעות, הוא מתרגש והאבא יחד איתו. התרבות הזו היא תמצית למה שהכדורגל צריך להיות, הרי בסוף כולנו חולים על כדורגל!

5 Responses

  1. כתיבה מעולה, נכנסתי ממש לאווירה ועשית לי חשק לטוס לאיטליה. הרג אותי הסיפור עם האפרול שפריץ😂

  2. ממש הכנסת אותי לתוך הסיפור, מאוד מעניין וכתיבה מעולה 🔥

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

בואו לתמוך בנו

באתר מגזין חולה על כדורגל
החל מ-5$

נדאג להודות לכל תומך באופן אישי (בפודקאסט, בפוסטים, בכתבות המגזין)

דילוג לתוכן