חולה על כדורגל - המגזין

כישרון נשכח משנתון 99, חולה על כדורגל מאז גיל 7 וסטודנט בזמני הפנוי. משתדל לתת מקום גם לסוגיות שמחוץ לכר הדשא. מחכה ליום שבו לא נופתע מהצלחה ישראלית: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. חפשו אותי באינסטגרם regelhazahav ובטוויטר @Tomer_Atir

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

הגוון הנכון של האדום: מה יהיה עם ארסנל?

קבוצת ענק לשעבר שירדה מגדולתה. מאמן שאמור להחזיר עטרה ליושנה. סגל עם צעירים מוכשרים לצד שחקנים ותיקים שלא עמדו בציפיות מהמועדון. נשמע שזה הסיפור של כמה קבוצות אנגליות בכירות בשנים האחרונות: הפעם הוא יוקדש לארסנל. הרבה מים זרמו בנהר התמזה מאז הימים היפים שידע אצטדיון הייבורי. הנרי, ברגקאמפ, ויירה, פירס, קמפבל ולהמן – וגם האצטדיון – הם עוד זיכרון רחוק מהאלופה הבלתי-מנוצחת של ונגר ב-2004.

@arsenal

גם עם המאמן הצרפתי וגם בלעדיו, לאורך השנים הקבוצה הפכה לפחות ופחות רלוונטית במאבק האליפות ודעכה לאיטה. זה התחיל בתקופה ממושכת בה הייתה מזוהה בעיקר עם המקום ה-4: שש עונות מתוך תשע. מי שגדל בשנים האלה כמוני אולי סופר "אחת, שתיים, שלוש, ארסנל". זה נמשך ברצף שנים רע עוד יותר, כשהפעם האחרונה בה התותחנים סיימו ברביעייה הראשונה הייתה ב-2016.

אולם, העונה האחרונה יכולה להעלות את מפלס האופטימיות באצטדיון האמירויות. ולא, ארסנל לא מועמדת לאליפות ראשונה מזה כמעט 20 שנה. בסך הכל, הבנייה מחדש של ארטטה מתקדמת יפה, ועם קצת מזל, קור רוח או ניסיון, ליגת האלופות כבר הייתה מושגת עוד בשלהי העונה החולפת. ברור שבעונה הקרובה זה היעד – לחזור לטופ-4.

ולאחר מכן, השמיים הם הגבול, אם ארסנל תדע מאיזה קבוצה ללמוד. כי בצומת הדרכים החשוב, בשלב הזה באבולוציית המועדון, ניצבו לא מזמן יריבותיה מנצ'סטר יונייטד וליברפול. הראשונה מתרסקת, השנייה נוסקת. מה ההבדלים ביניהן? מאמן, הנהלה, שיטה וסגל; הבדלים בין שמים וארץ. לכן, אולי התותחנים יכולים לאמץ כמה צעדים שמיושמים באנפילד.

הראשון הוא להפסיק למכור. מאז האליפות האחרונה עזבו את צפון לונדון לא מעט שחקנים שמצאו שדרוג לקריירה. הנרי ופברגאס לברצלונה, אשלי קול לצ'לסי, אדבאיור ונאסרי לסיטי, ואן פרסי וסאנצ'ז ליונייטד, אוקסלייד-צ'מברליין לליברפול – וזאת רשימה חלקית בלבד של קבוצות שידעו למשוך אליהן חלק חשוב בפאזל של ארסנל. חלק מהמכירות קשורות לצרכים הכלכליים של המועדון בשנים שלאחר מעבר האצטדיון. חלקן הן של כוכבים שחשו מיצוי וחיפשו תארים במקום אחר. אבל בכולן יש אמירה: ארסנל לא בליגה של הגדולות באמת, וזה לא משנה כמה פעמים ישריינו אותה בסופרליג הדמיונית. וכל עוד זה המצב שרשרת המזון של הכדורגל תפעל נגדה.

יושבי ה"קופ" באנפילד סבלו במשך שנים מתופעה דומה. כל כוכב נולד שרק החל לצעוד על הדשא שלהם, מצא את עצמו במהירות בדשא של שכן אטרקטיבי יותר. אלונסו בריאל, טורס בצ'לסי, מסצ'ראנו וסוארז בברצלונה, סטרלינג בסיטי. כמעט חוץ משנת ההחלקה של ג'רארד, ליברפול דרכה במקום בבינוניות במשך שנים. ואז בא קוטיניו. עוד כוכב, קסם ברזילאי ברגליו, תג מחיר של יותר מ-100 מיליון. "תישאר פה ויבנו פסל לכבודך", ניסה קלופ לשכנע את הפליימקר. "תלך למקום אחר ותהיה עוד שחקן", חזה.

בין אם שאר השחקנים ראו שיש בשביל מה להישאר תחת המאמן הגרמני ובין אם ראו את מר גורלו של קוטיניו בברצלונה, ליברפול חדלה מלמכור את מיטב נכסיה. בכמעט 5 שנים מאז עזיבת הברזילאי, רוב עסקאות המכירה של ליברפול הן של צעירים שלא תפסו מקום בהרכב ושל שחקנים מחליפים. היחיד ששובר את הדפוס הוא מאנה שעזב לבאיירן הקיץ, כשניתן להסביר זאת בתחושת מיצוי הדדית ובחילופי הדורות בהתקפה של קלופ. בסגל של ארסנל מסתובבים סאקה ושאר החברים, והשמירה עליהם היא אחד המבחנים לכיוון אליו שואפת הקבוצה.

@arsenal

משימה נוספת לארטטה ולהנהלה היא להתחיל לקנות נכון. כמה פספוסי ענק היו לארסנל בשנים האחרונות? פפה, טוריירו, לנו, מוסטאפי, לוקאס פרז – הגיעו כולם בעשרות מיליונים ועזבו עם הזנב בין הרגליים או השתקעו בספסל המחליפים. הדעות חלוקות לגבי התרומה של צ'אקה, שעדיין בהרכב. אפילו הרכישות הגדולות והמוצלחות ביותר – אוזיל, סאנצ'ז ואובמיאנג – הצליחו רק עד שלב מסוים ועזבו בלי הרבה סנטימנטים חיוביים.

ליברפול של קלופ נבנתה שחקן אחרי שחקן, בתהליך שנמשך שנים. היחידים בסגל המרסיסייד שנותרו מאז שהגרמני הגיע הם הנדרסון, פירמינו, מילנר וג'ו גומז. שאר השחקנים הם רכישות מדויקות או שחקני בית, שהחליפו חלקים שפחות התאימו למכונה כמו מיניולה, קליין, צ'אן, בנטקה וסאקו, אותם קיבל קלופ עם הקבוצה. צעד אחרי צעד, הגיעו סאלח, ואן דייק, אליסון, פאביניו והאחרים. כל רכישה נבחרה בפינצטה בדרך לשנים מפוארות: כמה כישלונות גדולים יש לליברפול בתקופה הזו? אין קארול או באלוטלי, אף אחד לא היה מאכזב כמו בנטקה, דאונינג, מרקוביץ' וג'ו אלן (אגב, אם עוברים על הרשימה המקבילה של יונייטד, הפיסקה הזו לא תיכנס במסך). לשם ארסנל צריכה לכוון, והיא לא יכולה להרשות לעצמה לפספס.

כוכב לבנות סביבו את הקבוצה בדמותו של סאקה כבר יש לה. בסגל יש שוער מרשים כמו רמסדייל, ההתקפה עם ויירה וז'סוס נראית מבטיחה עוד יותר. גם ההגנה יציבה לפרקים. המשימה החשובה ביותר של ארסנל בשנים הקרובות היא למצוא את הקשר האחורי שיכול לחבר בין כל החוליות הללו, במיוחד אם פארטיי לא יוכל למלא את המשבצת לאור החשדות נגדו. אבל גם איתו, ארטטה מעמיס את הסגל בשחקני קישור התקפי ויכול לשחק כמו שפפ מורו ורבו אוהב, עם חמישה שחקני התקפה טבעיים. השאלה איך זה יחזיק בלי רודרי, ווקר ודיאס בחולייה האחורית, כשבמקומם ניצבים לפעמים צ'אקה, טבארס והולדינג. לטוב ולרע, העונה הקרובה באצטדיון האמירויות עומד להיות מעניינת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן