חולה על כדורגל - המגזין

בן 39, נשוי פלוס 2, ירושלמי מבטן ומלידה. כותב ומדבר על כדורגל. מאמן בכדורגל הישראלי מעל ל-16 שנה. בקיצור, חולה על כדורגל.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

תסריט חוזר: בית"ר ירושלים נמצאת בלופ בלתי נגמר

שתי מסיבות עיתונאים לוהטות, שני חברים שכבר לא. יוסי אבוקסיס וברק אברמוב (קרדיט: מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים)
הדבר הכי מעציב בריב בין ברק אברמוב ליוסי אבוקסיס הוא ששני הצדדים צודקים וזה אומר שיש נפגע שלישי, ומרכזי, מכל הסיפור הזה - מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים. על התסריט החוזר בבית"ר, הבעייתיות במצב הקיים והחלום הגדול שלא בטוח שיכול להתממש לו

כנראה שיש לא מעט אוהדי בית"ר ירושלים שיסכימו איתי עם הרצון לעונה אחת משעממת של הקבוצה – בלי דרמות, בלי פרשיות, בלי רעש. כלום. שקט. צרצרים. מועדון הכדורגל בית"ר ירושלים הוא כנראה המועדון שמייצר הכי הרבה רעש בעולם ללא קשר להצלחה שלו על המגרש. בין אם זו תהיה עונה טובה ובין טובה פחות, תמיד יהיה משהו.

רפרוף קל בהיסטוריה של המועדון (בואו נתחיל מתחילת שנות ה-2000) ימלא לכם חומר לסדרה של סרטים באורך של 3 שעות לפחות, של כל פרק, כשגיבורי הסדרה יהיו תמיד הבעלים והאוהדים. השחקנים והמאמנים יתחלפו, אבל גם לא משנה מי יהיה הבעלים של הקבוצה, זה תמיד תהיה אותה גברת בשינוי אדרת. תחשבו על זה רגע, מי היו הבעלים של בית"ר ירושלים מאז תחילת שנות ה-2000? גד זאבי – עונת הגלאקטיקוס השחורה שהתפרקה לה כי האוהדים לא אהבו את הסגנון המתבנקר של אלי גוטמן, כשבתחילת אותה עונה, האירוע בטדי בשבוע של תשעה באב היה זה ש"הצית" הכול. תקופת הבעלות של פניג'ל ושות' הייתה יחסית סבירה וזכורה לי בעיקר הסתמכות על צעירים, ואולי כשאני חושב על כך הייתה הרגועה ביותר בשני העשורים וחצי האחרונים. אחריה הגיע כמובן האוליגרך ארקדי גאידמק, שלמרות שבית"ר זכתה בתקופתו בשתי אליפויות ובשני גביעים, כמות הרעש שהייתה סביב המועדון הייתה לא רגילה, כשהשיא היה כמובן הבאת הצ'צ'נים, סיפור הזוי שיכול לקרות רק בבית"ר ירושלים.

היה טוב, אבל נגמר רע. גאידמק (קרדיט: ספורט 5)

בין לבין, אם הספקתם לשכוח היה לנו את גומא אגאייר, דמות צבעונית וססגונית, שניסתה להיות המשיח, אבל התבררה כדמות שנמצאת לא בקו הבריאות. מהתקוות הגדולות שיציל את בית"ר מידי ארקדי עם תחשוות הנבגדות, נותרה הבנה שבית"ר פשוט מושכת את הדמויות ההזויות ביותר. וכמובן, שהיו גם את אדלר ולוין, הגרסה המוקדמת והאמריקאית של מיסטר מלול, שעשו סיבוב בבית וגן ועל הדרך לקחו מרצ'נדייז ממאיר הרוש בהרבה מאוד כסף. אחרי פרשת הצ'צ'ניפ המסעירה, הגיעה תקופת אלי טביב, שאני לא מבין איך יש אוהדים שעדיין חולמים שיחזור. מה שאני אזכור מתקופתו זה שני דברים – הריב עם עידן ורד לפני גמר הגביע והזנחת מחלקת הנוער (אני יודע, אני הייתי שם. כסף בזמן היה המלצה בלבד).

הרבה רעש, מתאים לבית"ר. אגאייר (קרדיט: ראובן שוורץ)

גם עידן טביב היה זמני ואחריו הגיע משה חוגג, ההייטקיסט. בחיי, חשבתי שעם חוגג יהיה אחרת. ניהול אחר, מודרני, מקצועי. זה התחיל טוב ויפה עם השקעה במחלקת הנוער אפילו, מינוי מנהל מקצועי ועוד, אבל בפועל, זה הסתיים עם עוד פרשייה, הזנחת המועדון ועוד פעם כמעט התרסקות של המועדון. ברק אברמוב הגיע והציל את המועדון מירידה לליגה א' ורק על זה מגיע לו תודה והאמת, גם שייכתב שמו בספרי ההיסטוריה של המועדון, אך כמו שאמר בתחילת תקופתו במועדון, הוא יכול להעניק רק לבית"ר חבל הצלה לחיים, אך לא איכות חיים.

ואכן, אברמוב החזיר את הקבוצה לחיים, העמיד אותה על הרגליים והיא גם זכתה בגביע המדינה, אך בית"ר, כמו בית"ר, גם את הזכייה הזו כמעט איבדה. היא לא יצאה בזול מכל פארסת החגיגות אחרי סיום הגמר בסמי עופר ו-4 נקודות הורדו ממאזנה. 4 נקודות שעשויות להפריד בינה ולבין פלייאוף עליון (והרבה הכנסות). כי בבית"ר, גם כשדברים מסתדרים, הם חייבים להסתבך.

ברק אברמוב ויוסי אבוקסיס הם חברים ממש טובים. הקשר הוא מעבר למקצועי ועסקי, ומה שגרם לפיצוץ הוא כנראה מאוד מאוד חמור, וכמו שכתבתי בפתיח, הבעיה הכי גדולה בכל הסיפור הזה היא ששניהם צודקים.

בזמנים טובים יותר. אברמוב ואבוקסיס (קרדיט: דני מרון)

אברמוב צודק כי לבית"ר יש סגל שחקנים לא רע בכלל, שכר השחקנים הוא מהגבוהים בליגה ועל פניו, בית"ר צריכה להיראות הרבה יותר טוב וגם לקחת יותר נקודות. האחריות של אבוקסיס למצבה המקצועי של בית"ר היא גדולה. אבוקסיס כשל להנחיל לבית"ר סגנון משחק מתקדם ומגוון, וכשאתה יודע לשחק בעיקר על התקפות מתפרצות, כשחסרים לך מהירות וברק בחלק ההתקפי, זה נראה רע. אספרייה ואבישי כהן עזבו ובתחילת העונה, זה היה נראה רע מאוד. רק כשמוזי ולי און מזרחי נכנסו להרכב זה היה נראה אחרת. בית"ר היא גם קבוצה שלא אוהבת להחזיק בכדור ולא יודעת ללחוץ גבוה, עכשיו, בכדורגל של היום, אתה לא חייב לעשות את זה כל הזמן, אבל אתה כן צריך לדעת לעשות את זה לפרקים, ובית"ר לא עשתה זאת כלל.

עכשיו, גם אבוקסיס צודק. ברגע שבעל בית לא עומד מאחורי העובדים שלו כשהם מותקפים אז יש כאן בעיה. זה מעיד על מקום עבודה לא תקין, מקולקל. לא משנה עד כמה המאמן אשם ואיזו היסטוריה יש למאמן במועדון, יש קווים אדומים שלא חוצים והאוהדים של בית"ר, ברוך השם, חוצים אותם השכם וערב.

אז הודו לו. אבוקסיס חוגג מול הקהל של בית"ר (קרדיט: ספורט 5)

אברמוב גם היה צריך להבין שאי אפשר לנהל את בית"ר כמו בני יהודה ואי אפשר לנהל מועדון בסדר גודל הזה עם 2 אנשים וחצי. רמת הסקאוטינג והחשיבה האסטרטגית על ניהול הסגל לא מתאימה ובניית הקבוצה עונה שנייה ברציפות כושלת. יחד עם זאת, הרצון של אברמוב להביא עונה הבאה את אלמוג כהן יכול להתברר בסופו של דבר כהחלטה הטובה ביותר שייקח בבית"ר ירושלים. בית"ר צריכה ניהול מקצועי וכהן הוכיח בנתניה שהוא בהחלט יכול לעשות הרבה עם קצת.

אבל הדבר המרכזי כאן הוא התסריט, שבבית"ר הוא תסריט חוזר – מגיע בעלים חדש ומבטיח, זה מתחיל טוב וחיובי, יש אפילו הצלחות מקצועיות, אבל אז מגיע משבר, האוהדים מככבים ונכנסים לביף עם הבעלים, בסוף זה נגמר מכוער, הבעלים עוזב, המועדון מתרסק וכל מי שבית"ר יקרה לו בוכה.

משהו בקשר הזה של האוהדים-בעלים בבית"ר ירושלים צריך להיפרם. האוהדים לא יכולים להתחלף, אבל הבעלים כן ובבית"ר צריך שיהיו לו שני דברים – אמצעים וביצים. אמצעים בשביל לספק למועדון, לקבוצה הבוגרת ולמחלקת הנוער, את כל מה שצריך בשביל שהוא יהיה מועדון גדול, מקצועני ומצליח, וביצים בשביל להתמודד עם הקהל הבעייתי, לקבוע תרבות מועדון בריא ולתת גב לעובדים.

בקיצור, חלומות. חלומות עם סיכוי קטן שיתגשמו להם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן