חולה על כדורגל - המגזין

ד״ר יובל ברק, בן 35, כירופרקט וקניזיולוג מומחה לשיקום פציעות ספורט, מאמן כח וכושר. שחקן כדורגל לשעבר. כיום חי ועובד בארה״ב. תנו לייק ברשתות: @thetrainingroomchiro

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

אם מסי היה ישראלי

הקריירה של ליאו מסי היא הסערה המושלמת. כישרון מופלא שהסתדרו לו כל הכוכבים בדרך וזכה להתפתח במערכת מושלמת עבורו ושזכה בכל תואר אישי וקבוצתי בענף. אחרי גמר המונדיאל המדהים בו עשה למעשה שח-מט לנמסיס הנצחי רונאלדו והשתיק באופן מוחלט את כל הביקורות שהיו כלפיו לאורך הקריירה, מסי הכניס את עצמו לרשימות אקסקלוסיביות והיסטוריות רבות וניפץ שיאים עתיקים. באופן טבעי, שיחות הברזיה בימים שאחרי הגמר היו בעיקר על מסי ומעמדו ההיסטורי. שיחה עם חבר קרוב העלתה את השאלה מה היה קורה אם מסי היה ישראלי? האם הכשרון החד פעמי שלו היה מתפתח באופן דומה? האם מדינת ישראל הייתה מספקת קרקע פוריה עבורו לפרוח? התשובה הברורה היא כמובן לא, אבל בואו ננסה להבין למה.

נתחיל מתקופת ההתבגרות של מסי הצעיר, שנות ה-90. מסי, כידוע, סבל מבעיות גדילה והיה נמוך וקטן במיוחד לגילו. על אף שהתבלט ביכולת כדרור וטכניקה עילאית היה צורך בטיפול בהורמוני גדילה העוזרים בגירוי בניית חלבון והתפתחות שרירים, ועצמות והם קריטיים בתהליך גדילה של נער. הטיפול היקר הספיק למסי על מנת להגיע לגובה הנשגב של 1.69 מטרים. הגיוני להניח שבדומה לארגנטינה, גם בארץ מסי היה מתקשה למצוא קבוצה שתקח על עצמה את הטיפולים היקרים.

אבל גם לא בלתי סביר שבארץ שחקן קטן מימדים כל כך, בכלל לא היה מקבל זמן משחק, בטח בשנים ההם. כילד שגדל באחת ממחלקות הילדים היותר טובות בישראל, מכבי תל אביב, אוכל להעיד שלפחות בתקופתי עברו שחקנים בעלי פרופיל דומה מאוד למסי שמעולם לא עלו על המגרש מפני שהיו קטני מימדים. שחקני גדולים ומהירים יותר פיסית היו מקבלים עדיפות אפילו במקרים שבהם היה ברור שהילד סיים את התפתחותו הפיסית ולמרות שלא הראה כישרון או יכולות מיוחדות. מדובר בחשיבה קצרת טווח, חשיבה בצורת סטארטאפים ואקזיטים אם תרצו, המאמן חושב על התוצאה במשחק בשבת הקרובה, הוא לא מתעסק בפיתוח הפוטנציאל של הילד. כתוצאה מכך, המערכת הופכת עיוורת לילד ועשויה לפספס כשרון בעל פוטנציאל בגלל גדילה והתפתחות פיסית מאוחרת. דוגמא מעניינת לכך הוא שרן ייני שכילד התפתח פיסית בגיל מאוחר יחסית ולא היה רחוק מלסיים את דרכו במועדון. כידוע, כיום מדובר באחד הסמלים והקפטנים הגדולים בתולדות המועדון הגדול בישראל. 

התפתח מאוחר. שרן ייני בתחילת דרכו (קרדיט: אלי אלגרט)

 

גם היום, למרות שיש שיפור משמעותי בגישה במחלקות הנוער המובילות, עדיין ברב המועדונים בארץ מאמן ילדים מתעסק יותר בתוצאה מאשר בפיתוח הכשרון שמולו. מאמנים הורגלו שכדי להתקדם צריך להביא תארים וניצחונות – גם בגילאים צעירים. זוהי טעות פטאלית. בגילאים הצעירים התוצאה היא שולית. מחלקת נוער צריכה להתמקד בפיתוח ערכים אנושיים, יכולות חברתיות וייצור כישרונות לבוגרים. לרגע אני לא מאשים את אותם מאמנים, מדובר בבעיה מערכתית. המערכת צריכה לדעת לתעדף פיתוח כשרונות על פני זכיה בתארים בגילאים צעירים ולקדם כלכלית ומקצועית את המאמנים בהתאם לכך.  

עניין ההסמכות המקצועיות של מאמנים ובעלי הסמכויות בארץ הוא בעייתי גם כן. קיים חוסר בידע מקצועי בגלל שהמערכות האחריות על רישיון המאמנים לא מספקות את הסחורה. כך לא הפתיע אותי יותר מדי שבאסיפות לפני משחק ההוראות הטקטיות מפיו של מאמן בכיר הן ״רוצו לרחבה״ ו-״אל תהיו ק*קסינלים״. כאשר אלו ההוראות, הסיכוי לפתח שחקן אנליטי וחכם כמו מסי קטן משמעותית. שוב, כמובן שלא מדובר בכל המאמנים, ישנם אנשי מקצוע מעולים בארץ, אבל הם היוצאים מהכלל ולא הנורמה.

מסי גם היה ביישן ושקט בצורה קיצונית, וחבריו לקבוצה אפילו כינו אותו ״האילם״. היום כבר ברור לכל, מדובר באדם תחרותי בצורה חריגה, גם אם הוא אינו מחצין את רגשותיו בשפת גוף אגרסיבית או צעקות על חבריו לקבוצה. הבנאדם נמצא בטופ של הענף הכי תחרותי בעולם במשך 20 שנה ברציפות – זה בלתי אפשרי בלי מוטיבציה פנימית, אש ותשוקה בוערת לספורט ולתחרות.  

בארץ, ילדים שקטים לרב ישמעו מגיל צעיר שהם צריכים להיות ערסים, שהם אדישים, נאיביים, או לא תחרותיים מספיק. אני מכיר הרבה מהקלישאות הללו ממקור ראשון כיוון שאני הייתי אחד מאותם ילדים, ולא צרחתי על שופטים או חברים לקבוצה. מאמן חייב לדעת להבדיל בין שחקן שאינו צועק, צולל, מקטר, בוכה, מנופף בידיים, לבין שחקן שאינו מתחרה, שחקן שאין לו אש בעיניים ושלא נותן את המאה אחוז שלו באימון או במשחק. בארץ, כאמור, קל להתבלבל, בכל זאת אנחנו עם קולני ומוחצן. למען הסדר הטוב, הסיבה הבלעדית שבכל זאת עשיתי קריירה מסויימת היא האופי התחרותי שלי והעובדה שהתחרתי בקשיחות ועקביות בכל יום.

ניתן להניח גם שמסי היה נאלץ להתמודד עם הנפוטיזם הנפוץ מאוד בכדורגל שלנו. כמעט בכל קבוצה יש שחקנים שמשחקים אך ורק בגלל שהם בנים של/דודים של/מקורבים של. ישנם כשרונות לא מעטים שהולכים לאיבוד כי על העמדה שלהם משחק קרוב משפחה של מושך בחוטים כלשהו והם פשוט לא מקבלים הזדמנות לשחק. אולי מפני שאנחנו מדינה קטנה כל כך ואולי בגלל שסחבקיאדה היא סוג של תופעה לאומית. כך או כך – בכדורגל העניין קיים, נוכח, ובולט בכל שלב ובכל גיל החל מרמת הילדים ועד גיל הבוגרים. איתמר ניצן הוא אחד שסבל מכך רבות, הוא נאלץ לאכול הרבה מרורים בצעירותו ולמזלו בסוף הכשרון והעבודה הקשה השתלמו לו בגדול. כמה כשרונות כמותו אנחנו מאבדים כל שנה?

איתמר ניצן בתחילת דרכו (קרדיט: עדי אבישי)

אני מאמין שיש בארץ כמות אדירה של כישרונות. הנקודות הנ״ל מנסות להסביר רק חלק קטן ממה שמתפקשש לנו בדרך בפיתוח אותם טאלנטים (עוד לא אמרנו מילה על הבעייתיות של שירות צבאי). על אף שזה יומרני מאוד לצפות לייצר שחקן על-דורי כמו מסי בישראל, בהחלט ניתן להוציא יותר מהקיים. חייבים לנסות לשכפל את ההצלחה של נבחרת הנוער ולקדם שחקנים צעירים. למרות שהקבוצות הגדולות נמצאות בעיצומו של תהליך מרגש, אם שאר המועדונים לא ישדרגו את מחלקות הנוער, הכדורגל הישראלי ימשיך ללכת במקום וכנראה שנפספס את המסי הבא.


בפרק 127 של חולה על כדורגל – הפודקאסט דיברנו עם בוני גינזבורג, המשנה למנהל הטכני של הנבחרות הצעירות, על השינויים בכדורגל הישראלי והמטרות לשנים הבאות. מוזמנים להאזין:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן