חולה על כדורגל - המגזין

בן 25, סטודנט, אופטימיסט, אוהד של מכבי חיפה בפרט ושל הכדורגל הישראלי בכלל.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

נסיך ההגמוניה שמודע להגמוניותו: על המהפך שהביא מסאי דגו

הביא למהפך תודעתי. מסאי דגו (קרדיט: עוז מועלם, YNET)
מכבי חיפה של מסאי דגו מנצחת משחק עונה שני נגד הצהובים מתל אביב תוך פחות מחודש, כשחוץ מלשמור על רשת נקייה בשניהם (ובגמר גביע הטוטו ששוחק ביניהם) - היא בעיקר שומרת על מעמדה כצד השולט בקרב הזה, אחרי שנים שהתרגלה להיות בצד הנשלט. על מהפך תודעתי בצלמו של איש אחד. טור של אוהד ירוק

ב-8 למאי 2023 נערך המפגש הקודם בין הקבוצות בסמי עופר. מאז ועד אתמול בערב עברו 274 ימים, שהם כמעט 9 חודשים. מההרכב איתו עלה אז ברק בכר למשחק, שיחקו אתמול רק שני שחקנים – שון גולדברג ודניאל סונדגרן. קצת פחות מ-9 חודשים ומכבי חיפה נולדה מחדש כבר כמה פעמים מאז, בצלמם ובדמותם של ההורים הגאים – מסאי דגו וגל אלברמן.

מכבי חיפה הזאת, מכבי חיפה של מסאי דגו, היא קודם כל ולפני הכל קבוצה. קבוצה של מאמן. לא של שום שחקן, כוכב כדורגל ככל שיהיה. לכן, וכפועל יוצא מכך, אין אף שחקן שאי אפשר להסתדר בלעדיו. לא משהו שיכולנו לחתום עליו בלב שלם ונינוח בעונות האחרונות, ובטח לא באלו שקדמו להן.

מכבי חיפה של מסאי דגו. שלם שגדול מסך חלקיו. קרדיט תמונה: עוז מועלם (YNET)

לפני פחות מחודש בניצחון בבלומפילד המצטיין היה מחמוד ג'אבר, שמאז נפצע ונעדר מהמגרשים כשלא ברור מתי יחזור. נחזור עוד קצת אחורה, שוב להרכב ההוא ממאי 2023, בהובלת שרי, אבו פאני, אצילי, ג'וש כהן, דיא סבע, דילן בטובינסיקה ובהדרכת ברק בכר ו"הכוורת" הכל יכולה שלו. יחד עם השניים שהוזכרו בפתיחה ועוד שלושה שעדיין נכללים בסגל של דגו – פרנטדזי פיירו שמורחק על מחיאות כפיים, דולב חזיזה שצפוי לשוב למגרשים בין אשתקד ל-אחרי המלחמה ופייר קורנו שפצוע גם הוא. תוסיפו לזה את שואו שבאליפות אפריקה, את עילאי חג'ג' שגם הוא ברשימת הפצועים שמועד חזרתם הוא תעלומה ואת שוראנוב, כן שוראנוב (זוכרים?), היה שחקן כזה במכבי חיפה שנפצע וגמר את העונה. לא שיש צורך בזה, אבל אם רוצים לנפח את השינויים בסגל אז אפילו את סאן מנחם אפשר לציין. כל אלו משתנים בלתי תלויים שאמורים היו, לפחות בתיאוריה, להשפיע על תוצאת הניסוי שהוא "מכבי חיפה של מסאי דגו", אבל אתמול התברר לנו שוב שגם ההצלחה של מסאי לא משתנה ובטח שלא תלויה, באף אחד שהוא לא מסאי דגו.

נחזור רגע לקיץ, אז מסאי דגו קיבל סגל עם 3 אליפויות והיה אמור לנסות להכנס איתו לנעליים הכי גדולות בליגת העל, אבל רגע לפני שקפץ למים אמרו לו "רגע! לא חכמה לשחות עם מצופים…" ולקחו ממנו את אצילי, אבו פאני וג'וש והורידו גם קצת אוויר מהמצופים שנשארו כמו שרי ודיא סבע. אבל מסאי לא אחד שמתלונן ולא אחד שמפחד. גם כשעל פניו היה נראה שלא קיבל תחליפים ראויים לשחקנים קריטיים שעזבו הוא הביא חיזוקים מהנוער, כששחקני הרכב נפצעים הוא מוצא בעצמו פתרונות יצירתיים, הוא עבד עם מה שיש ועם מה שנתנו לו, ומה שלא נתנו לו הוא יצר בעצמו. כשלא הצליח לחזק מבחוץ הוא שידרג את הקיים, הוא נגע בדברים והם הפכו לזהב. אולי אלו נסיבות חייו, הרקע שלו, מה שעבר לאורך כל הדרך כמאמן וכאדם. אולי הוא פשוט מאמן כדורגל ממש ממש טוב. סיכוי לא רע ששניהם.

עילאי חג'ג'. אחד מהכשרונות שעלו עם מסאי מהנוער וקיבל את הבמה. קרדיט תמונה: אסף פטוקה (האתר הרשמי של מכבי חיפה)

בחזרה לאתמול, או בעצם יותר אחורה. כשנזכרים במפגשים בין הקבוצות בעידן שלפני בכר, אולי לפני בלבול, רואים מכבי חיפה שלא רק לא יכולה לנצח את מכבי תל אביב – היא גם לגמרי מתבטלת מולה. לא משנה כמה היא טובה בשאר ימות השנה, לא משנה מי משחק ומי לא. כשמהצד השני, בניגוד מוחלט, כולם תמיד נראים פתאום מדהים. שחקנים כמו אבי ריקן, מתן חוזז, שרן ייני, שחר פיבן, או אדוארדו גררו הפכו נגדנו תמיד לשחקנים של מעל הליגה. אייל גולסה תמיד היה חוזר לערב אחד להיות הקשר הכי טוב בישראל, דוידזאדה נהיה רוברטו קרלוס הפרסי וכל מיני באטוקיו ואופואדו הרגישו בלתי עצירים. בלבול התחיל לסגור פערים, בכר סגר אותם לגמרי. אתמול דגו הפך את המשוואה.

אתמול, לפחות לתחושתי, מכבי חיפה באה ואמרה למכבי ת"א בפרצוף, אחרי המון זמן – "לא רק שאת לא מפחידה אותי, אני מפחידה אותך". ערן זהבי, לכל הדעות אחד מגדולי החלוצים בכדורגל הישראלי בהווה ובהיסטוריה, נגע אתמול 4 פעמים בכדור בתוך הרחבה של כיוף (שהוא בפני עצמו קרדיט עצום למסאי). הוא בעט לשער פעם אחת, מחוץ לרחבה אל מחוץ למסגרת. דור תורג'מן בעט 3 בעיטות לשער, אחת נחסמה, שתיים נוספות מחוץ למסגרת. דור פרץ, אולי הסמל הכי גדול ליציבות במכבי ת"א לאורך השנים – במשחק בלהות, האשם העיקרי בגול השני עם טעות לא אופיינית ולא מובנת וגם זה ששבר את קו הנבדל בשער הראשון, לצד יותר מידי איבודים וחוסר דיוק בחלק הקדמי. גם בדקות הרבות אחרי ה-2:0 בהן מכבי ת"א שלטה במשחק וחיפשה את השער יותר ממכבי חיפה – ההתקפה שלה, שהיא החלק היותר חזק בקבוצה של רובי קין, כמעט ולא מצאה את הדרך אל המסגרת.

בצד השני עמדה הקבוצה של מסאי. בלי כל השמות שהוזכרו קודם, עם קשר כמגן שמאלי ומגן ימני בקישור, שניהם במשחק מעולה. עם חלאיילי שעושה הגנה, עם רפאלוב שעושה הכל ועם שימיץ' שבמשחק שהוא כובש גול כולם מדברים רק על כמה הוא היה טוב הגנתית, כי הרבה בזכותו הנתון על זהבי מהפסקה הקודמת מתאפשר. משהו בתעוזה של מסאי כנראה מחלחל, כולם היו ביום שנע בין 'טוב' ל-'מדהים', משחקים באומץ ובבטחון, מתנפלים מהרגע הראשון, מנצחים מאבקים, מראים עליונות.

שימיץ' חוגג את השער הראשון אתמול. קרדיט תמונה: אורטל דהן-זיו (N12)

עכשיו צריך להגיד, זה לא היה משחק חד צדדי, ממש לא. בחלקים רבים מהמשחק מכבי תל אביב הייתה טובה יותר וסנטימטרים בודדים או רגל ירוקה הפרידו בינה לבין הרשת. אבל זה הכדורגל, ואת המשחקים האלה אתה צריך לנצח ובצורה הזו. בשנים בהן המצב היה הפוך, זו בדיוק הייתה התחושה – אנחנו שם, אנחנו במשחק, אנחנו טובים. אבל עדיין לא מצליחים, יש איזה מחסום לא מוסבר. שנים נהוג היה להגיד שמכבי חיפה נופלת מול מכבי ת"א כבר כשהיא רואה את שיבוץ המשחקים. אני לא חושב שזה מה שקורה עכשיו למכבי ת"א, אבל התחושה הזאת של היראה מהצד השני, משריקת הפתיחה, אתמול היא הורגשה מהצד הצהוב.

כל קרדיט שמופנה למסאי, חייב להיות מופנה בעקיפין או במישרין גם אל המנהל המקצועי גל אלברמן. האיש שלא הקשיב לאף אחד, לא הביא בחשבון שום שיקול שאינו "מה שאני חושב שהכי נכון למכבי חיפה", לא פחד מביקורות וידע גם שכשלון יהיה קודם כל על שמו. להביא מאמן אלמוני וחסר ניסיון כמו מסאי דגו להחליף את אחד מגדולי המאמנים שהיו פה זה מהלך קלאסי של צל"ש או טר"ש, לכן ההצלחה של מסאי דגו היא גם ההצלחה של גל אלברמן וככל שגדולה הצלחתו של הראשון השני יוצא יותר ויותר גדול. עד כה צל"ש לשניהם בלי צל של ספק.

גל אלברמן עם פייר קורנו אחרי הארכת חוזה. האיש מאחורי ההצלחה. קרדיט תמונה: ראובן כהן (האתר הרשמי של מכבי חיפה)

מסאי דגו כנראה חושב אחרת מרובנו. הוא נכנס לנעליים מאוד גדולות וכבדות, אל סגל ספק שבע ספק מותש, בניסיון להשיג משהו שאיש עוד לא השיג – אז מה כבר הסיכוי שלו להצליח? ומה יגיד הקהל? והתקשורת? ועוד התקשורת בחיפה… הוא נכנס למקום שהוא הכל חוץ מאיזור נוחות. כשבן אדם נמצא במצב כזה – כשכל העיניים אליו, כשבתקשורת מחכים לרגע שייפול כדי לדרוך עליו, כשכל הנוכחות שלך מוטלת בספק – הדבר הכי הגיוני לעשות זה להיות זהיר. זה אמור להיות סוג של אינסטינקט הישרדותי. כשהחבל דק תלך לאט ובזהירות, כשהרצפה מרגישה שבירה אתה לא תרקוד עליה, כשהסיכויים נגדך ומעמדך לא מובטח אתה לא תתן את המפתחות לשחקנים בני 19. אתה תזהר, אתה תלך על בטוח, אתה לא תחפש הרפתקאות ולא תבדוק גבולות. אלא אם אתה מסאי דגו.

מסאי דגו. האיש שלא מפחד להעז. קרדיט תמונה: עוז מועלם (YNET)

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן