חולה על כדורגל - המגזין
בן 40, נשוי פלוס 2, ירושלמי מבטן ומלידה. כותב ומדבר על כדורגל ישראלי ועולמי. מאמן בכדורגל הישראלי מעל ל-17 שנה. https://x.com/AdaniYossi

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

גם בשביל סבא: מרסלו חוזר הביתה וזוכה בתואר הגדול ביותר

בלעדיו לא היה מגיע לאיפה שהגיע. מרסלו וסבו (Credit: Getty Images)
הוא כבר זכה בכל תואר אפשרי עם ריאל מדריד והפך לשחקן המעוטר ביותר בהיסטוריה של המועדון עם 25 תארים, אבל משהו הרגיש לו חסר - תואר גדול עם מועדון נעוריו, פלומיננסה. אז אחרי תקופה פחות מוצלחת באולימפיאקוס ובמקום לפרוש מכדורגל מקצועני, בפברואר השנה הוא חזר הביתה, אל המקום בו הכל התחיל במטרה אחת ברורה - לזכות בגביע הליברטדורס הראשון בהיסטוריה של המועדון. אמש הוא עמד במשימה וזכה בגביע באיצטדיון הביתי של הקבוצה, המרקנה. המגרש שסבא שלו הבטיח שיום אחד הוא יראה אותו שם משחק

מיד לאחר החתימה שלו בפלומיננסה בסוף פברואר השנה, מרסלו התראיין ומיד יצא בהצהרה: "אני נרגש כי אני הולך הביתה. אני מצפה לשחק בגביע ליברטדורס ולעזור לפלומיננזה לזכות בו". 

אמש, בגמר מול בוקה ג'וניורס, אחרי 120 דקות מורטות עצבים כשהוא עולה בהרכב ויוצא אחרי 80 דקות רק אחרי ששרירי התאומים שלו כבר לא עמדו בעומס, מרסלו השלים את המשימה והביא את הליברטדורס הראשון ב-121 שנות קיום של המועדון למקום שנתן לו את הבמה באיצטדיון הביתי של הקבוצה, המרקנה, גידל אותו ומכר אותו לריאל מדריד בינואר 2007 כשהוא רק בגיל 18 ב-6.5 מיליון אירו בלבד. שם, ב-15 שנים וחצי בסה"כ, הפך לאגדת מועדון וזוכה ב-25 תארים, ביניהם 5 גביעי ליגת האלופות ו-6 אליפויות והופך לשחקן המעוטר ביותר בהיסטוריה של הבלאנקוס.

השחקן המעוטר ביותר בתולדות ריאל מדריד. מרסלו לצידו של פלורנטינו פרס ו-25 תארים (Credit: Real Madrid Official Website)

מרסלו לא היה חייב להגיע לפלומיננסה. לאחר שעזב את ריאל בקיץ 2022, המגן הברזילאי הגיע לאולימפיאקוס, קבוצת הפאר היוונית, אך זו הייתה תקופה שהוא לא ירצה לזכור במיוחד. בחצי עונה בבירת יוון, מרסלו הופיע רק 5 פעמים בליגה, אף לא פעם אחת בהרכב וכשהוא משלים 92 דקות בלבד בסה"כ. אך במקום לתלות את הנעליים אחרי קריירה מפוארת, מרסלו החליט לחזור הביתה.

לאחר החתימה כתב ברשתות החברתיות: "חזרה למקום שבו הכל התחיל". באתר הרשמי של המועדון הוסיף: "קשה אפילו להביע את המשמעות שהרגע הזה מייצג עבורי. חלמתי הרבה שנים לחזור למקורות שלי, לקבוצה שעיצבה אותי ולימדה אותי את מה שאני יודע על כדורגל."

חזר הביתה. מרסלו בהצגה שלו כשחקן פלומיננסה במרקאנה (Credit: Divulgação)

לאחר 4 שנים בהם שיחק פוטסל, הגיע מרסלו לפלומיננסה בגיל 13. כמו לא מעט שחקנים ברזילאים (ולא מעט שחקני כדורגל מכל העולם), גם מרסלו הגיע מרקע קשה. המשפחה שלו הייתה דלת אמצעים ומי שבעצם היה שם בשבילו, בתמיכה כספית ורגשית, היה סבו, פדרו. כנראה שבלעדיו, מרסלו לא היה מרסלו ואנחנו לא היינו מכירים אותו. בטור מופלא למגזין The Players' Tribune באוקטובר 2019 (תרגום של הטור המלא בהמשך הכתבה), מרסלו מדבר בעיקר על הגמרים של ליגת האלופות עם ריאל מדריד, אבל גם על הדרך שעשה כנער והעזרה שקיבל מסבא. זה מה שמרסלו מספר:

"אני בן שמונה. נגמר לנו הכסף. המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה את הבנזין שיסיע אותי לכדורגל כל יום. אז סבי מקריב את הקורבן שמשנה את חיי. הוא מוכר את הפולקסווגן הוריאנט הישנה שלו ומשתמש בכסף לנסיעה באוטובוס. כל יום הוא לוקח אותי לאימונים באוטובוס הציבורי.

כל יום, ב-410 הצפוף, בחום, זה לצד זה, בכל רחבי ריו.

כל יום, לא משנה איך אני משחק, הוא אומר לי, 'אתה הכי טוב. אתה מרסליניו! יום אחד, אתה הולך לשחק עבור ברזיל. יום אחד, אראה אותך במרקנה.'

התמונה זו מלפני 25 שנה רצה בראשי ברזולוציית 4K. אני עדיין יכול להריח את תוך האוטובוס.

סבי נתן את כל חייו בשביל החלום שלי. חבריו נהגו להקניט אותו שהוא עני, והוא היה אומר את אחד מהאימרות המפורסמות שלו. הוא היה מוציא החוצה את הכיסים שלו ואומר, 'לעזאזל, תראה אותי. אין לי אגורה אחת, אבל אני מאושר כמו איזה בן *ונה!'

הוא האמין בי. היינו שותפים."

חייב לו הכול. מרסלו עם סבא פדרו, כשהוא תינוק ובשיא הקריירה (Credit: AS)

ב-2014 נפטר פדרו מסרטן העצמות בבית חולים בריו דה ז'נרו כשהוא בגיל 78, מספר שעות אחרי שמרסלו נבחרת ברזיל מנצחים 1-2 את קולומביה ברבע גמר המונדיאל, שנערך כזכור בברזיל. למרות הכאב והאבל מרסלו נשאר במחנה הנבחרת.

ואולי כל מה שמרסלו עשה בקריירה ובמיוחד אחרי מותו של סבו נועד לכבד את זכרו ולהוקיר לו תודה. ואכן, מרסלו לא שכח את סבא שלו גם כשהוא היה בשיא הקריירה וב-2017 סיפר בראיון שלולא סבו, הוא לא היה איפה שהוא נמצא: "אני תמיד חושב על זיכרונות טובים. עם סבא שלי, אין לי זיכרונות רעים והיום הוא ישמח לראות שהמשפחה שלי גדלה ושאני שמח בעבודה שלי. הייתי כאן כבר למעלה מ-10 שנים, אבל אם זה לא היה בשבילו, לעולם לא הייתי מגיע לכאן". 

ואולי החזרה הביתה, לברזיל ולפלומיננסה, הקבוצה הראשונה שלו וכנראה גם האחרונה, בשביל לזכות בליברטדורס הראשון בהיסטוריה שלה, נועדה גם לסגור מעגל סופית, לכבד את סבא פדרו בפעם האחרונה על כר הדשא שעליו הבטיח לו שהוא ישחק וגם לומר תודה למועדון שנתן לו את הבמה לראשונה והפך אותו לשחקן אמיתי. וגם אם לא יפרוש עכשיו וישתעשע עוד קצת על כר הדשא וירקוד בחדר ההלבשה, מרסלו בוודאות לא שכח אף אחד. הוא אמר תודה בדרך שהוא הכי מכיר בעולם – לנצח ולזכות בתואר הכי גדול שיש.

עמד במשימה. מרסלו אחרי הזכייה בליברטדורס עם פלומיננסה (Credit: Madrid Xtra Twitter)

עכשיו אתם יכולים לקרוא את הטור המלא של מרסלו:


אח, יש לי כמה סיפורים לספר / מרסלו

לא יכולתי לנשום. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. זה היה בחדר ההלבשה ממש לפני גמר ליגת האלופות מול ליברפול בשנת 2018.

זה הרגיש כאילו משהו תקוע לי בחזה. הלחץ העצום הזה. מכירים את התחושה הזו? אני לא מדבר על עצבים. עצבים תקינים בכדורגל. זה היה משהו שונה.

אני אומר לך אחי, זה הרגיש כאילו אני נחנק.

הכל התחיל בלילה שלפני הגמר. לא יכולתי לאכול. לא יכולתי לישון. חשבתי רק על המשחק. זה היה מצחיק, בעצם, בגלל שאשתי, קלריס, כל כך כעסה עליי על כך שנשכתי את ציפורניי, והיא סוף סוף גרמה לי להפסיק לפני כמה שנים. אבל התעוררתי בבוקר הגמר וכל הציפורניים שלי נעלמו.

קצת עצבים זה נורמלי בכדורגל. לא אכפת לי מי אתה, אם אתה לא חושש לפני שאתה משחק בגמר, אתה לא אדם אמיתי. לא אכפת לי מי אתה. אתה פשוט מנסה לא לחרבן במכנסיים שלך. זו האמת, אחי!

עבורי הלחץ הכי אינטנסיבי היה לפני הגמר מול ליברפול. אולי אנשים יחשבו שזה מוזר. זכינו כבר בשני גביעים ברציפות. כולם מבחוץ רצו שליברפול תנצח. אז מה הבעיה?

ובכן, כשיש לך סיכוי לעשות היסטוריה, אתה מרגיש את המשקל הזה. אבל משום מה ממש הרגשתי את זה. מעולם לא חוויתי חרדה כה אינטנסיבית עד אז, לא ידעתי מה קורה. חשבתי להתקשר לרופא, אבל דאגתי שהוא לא ייתן לי לשחק.

והייתי צריך לשחק, 100%.

הייתי צריך להוכיח לעצמי משהו.

כמה ימים לפני הגמר שחקן ריאל מדריד לשעבר אמר עליי משהו בטלוויזיה שנתקע לי בראש. הוא נשאל מה הוא חושב על הגמר, והוא אמר, "אני חושב שמרסלו צריך לקנות פוסטר של מוחמד סלאח, להניח אותו על הקיר שלו ולהתפלל אליו כל לילה."

אחרי 12 שנים ושלושה גביעי ליגת האלופות, הוא לא כיבד אותי ככה בשידור חי בטלוויזיה. התגובה הזו נועדה להוריד אותי. אבל זה נתן לי כל כך הרבה מוטיבציה.

רציתי לעשות היסטוריה. רציתי שילדים קטנים בברזיל יסתכלו עליי כמו שאני הייתי מסתכל על רוברטו קרלוס. רציתי שהם יתחילו לגדל את השיער בגלל מרסלו, אתה יודע?

אז ישבתי ליד הלוקר שלי, נאבקתי לנשום, וחשבתי לעצמי, כמה ילדים בעולם משחקים עם הכדור? כמה מהם חולמים לשחק בגמר ליגת האלופות? מיליונים, מיליונים, מיליונים. תירגע. תשרוך את הנעליים שלך, אחי.

ידעתי שאם רק אוכל להגיע למגרש, אהיה בסדר. מבחינתי שום דבר רע לא יכול לקרות במגרש כדורגל. יכול להיות שאתה גדל בכאוס, הכל יכול להשתגע סביבך, אבל אם יש לך כדור לרגליך, אתה מפסיק לחשוב. הכל שקט, שליו.

כשעליתי סוף סוף על הדשא, עדיין התקשתי לנשום, וחשבתי, אם אצטרך למות כאן הלילה, זה נכון. אני אמות.

אולי זה נשמע מטורף עבור אנשים מסוימים, אבל אתה צריך להבין מה המשמעות של הרגע הזה עבורי. כשגדלתי… ריאל מדריד? ליגת האלופות? זה היה בולשיט! אגדה! זה לא היה אמיתי! בקהאם, זידאן, רוברטו קרלוס, החבר'ה האלה היו אמיתיים כמו באטמן. אינך יכול לפגוש אותם בחיים האמיתיים. אתה לא יכול ללחוץ את ידו של גיבור קומיקס, אתה מבין מה אני אומר?

החבר'ה האלה הולכים באוויר. הם צפים מעל הדשא.

ושום דבר לא השתנה. זה אותו דבר עכשיו לילדים.

זה סיפור אמיתי: יש לי את הילד הזה שעובד כגנן בביתי במדריד. יום אחד, רוברטו קרלוס ניגש אליי, ואנחנו הסתובבנו והילד נכנס פנימה.

הוא קפא לחלוטין. הוא היה פסל.

אמרתי, "זה רוברטו קרלוס."

הילד בהה בו… הוא אמר, "לא! זה לא. זה לא יכול להיות."

רוברטו אמר, "זה אני."

אחי, הילד היה צריך לגעת בראש של רוברטו כדי לוודא שזה רוברטו קרלוס האמיתי.

לבסוף הוא אמר, "רוברטו, זה אתה!"

זה מה שזה אומר לנו. זה שונה.

ברצינות, כששיחקתי את המשחק הראשון שלי בליגת האלופות עבור ריאל מדריד, שמעתי את ההמנון ואמרתי לעצמי, "אחי, זה כמו במשחק הווידיאו! המצלמה תבוא לעשות קלוז אפ, אז אתה לא יכול לצחוק!"

זו הייתה המציאות שלי, אתה מבין?

שמע, לפני כמה שנים חזרתי לברזיל לראות את משפחתי ולקחתי את אחד מכדורי המשחק בגמר ליגת האלופות למשחק חובבני של חבר. החברים שלי בעטו בזה ואז אמרתי, "זה הכדור האמיתי מהגמר, אתה יודע?"

הכל נעצר.

הם הביטו בכדור הזה כאילו היה סלע מהירח.

הם אמרו "בולשיט!!"

כל הגברים הבוגרים האלה, הם היו כמו ילדים קטנים. הם באמת לא האמינו שזה הדבר האמיתי. הם אפילו לא רצו לגעת בזה. כאילו זה היה יקר. כאילו זה היה קדוש.

האם אתה מבין עכשיו? למרסליניו הקטן מריו יש הזדמנות לזכות בשלוש ליגות אלופות ברציפות? בחייך. זה היה לחץ, לחץ, לחץ. הרגשתי את זה בעצמותיי, אחי. אני לא חושש לומר את האמת.

כשיצאנו לחימום מול ליברפול, עדיין לא יכולתי להרגיע את עצמי. אבל אז עמדנו בתור לקראת בעיטת הפתיחה, מתחת לכל האורות, וראיתי את הכדור בעיגול האמצע, והכל השתנה.

ראיתי את הכדור הקדוש. ראיתי את הסלע מהירח.

המשקל הוסר מעל החזה שלי. זה היה שלום.

לא היה שום דבר מלבד הכדור.

אני לא יכול לספר לך הרבה על המשחק. אני פשוט זוכר שני דברים בצורה מאוד חיה.

גמר גדול. מרסלו מול ליברפול (Credit: Joosep Martinson/UEFA/Getty Images)

נשארו בערך 20 דקות, כשהובלנו 1:2, הכדור יצא מהמשחק לקרן וחשבתי לעצמי, "פוסטר של סלאח על הקיר שלי, כן? תודה אחי. תודה לך על המוטיבציה."

ואז נותרו כ-10 דקות, הובלנו 1:3, וזה ממש הכה בי שאנחנו הולכים להיות אלופים.

הכדור יצא מהמשחק לזריקת חוץ, והיה לי רגע לחשוב, ו…

אחי, זה נכון: התחלתי לבכות. התייפחתי, ממש על המגרש. שום דבר כזה לא קרה לי מעולם.

אחרי משחק? כן.

מחזיק גביע? כן.

אבל לא במהלך משחק.

זה היה רק ​​במשך 10 שניות ואז הכדור נזרק בחזרה למשחק, וחשבתי "שיט, אני חייב לשמור את האיש שלי!"

חזרתי למציאות והמשכתי לשחק, כמו ילד.

כספורטאים, באחריותנו להיות מודלים לחיקוי. אבל אנחנו לא גיבורי על. זו הסיבה שאני אומר לך מה קרה לי. אלו החיים האמיתיים. אנחנו בני אדם. אנחנו מדממים ואנחנו דואגים, כמו כל אחד אחר.

ארבעה גביעי ליגת האלופות בחמש שנים, ובכל פעם זה היה אכזרי. אתה רואה אותנו עם הגביע, מחייכים, אבל אתה לא רואה את כל הסיפור.

כשאני חושב על כל הגמרים, יש סרט יפה שרץ לי בראש. אבל התמונות מהבהבות בצורה הפוכה – מסוף הסיפור להתחלה.

גמר 2017 נגד יובנטוס, הסרט רץ: החברים יושבים סביב השולחן בארוחת הצהריים שלפני המשחק – אני, קאסמירו, דנילו וכריסטיאנו. שתיקה מוחלטת. אף אחד לא אומר כלום. כולם רק בוהים באוכל שלהם. אתה יכול לשמוע את הבטן של אנשים משמיעה קולות מצחיקים, אתה יודע? אבל איש אינו אומר דבר. זה ממש מתוח.

לבסוף, כריסטיאנו אומר, "שאלה, חבר'ה."

אנחנו עונים, "כן אחי?"

כריסטיאנו אומר, "האם רק אני זה שמרגיש את הלחץ הזה בבטן?"

וכולם עונים במקביל, "גם אני אחי! גם אני!"

אף אחד לא רצה להודות בזה! אבל אם הבחור הזה מרגיש זאת, כולנו בסדר. להודות בזה, אתה יודע? כריסטיאנו קר כקרח. מכונה. ואפילו הוא מחרבן את עצמו.

זה שבר את כל המתח. רק הוא יכול היה לעשות את זה.

צעקנו למלצר, "אח, בבקשה תביא לנו סודה! אנו זקוקים לעזרה בכדי להוריד את האוכל הזה!"

אחרי זה, היה רק צחוקים.

כשקמנו לצאת לאצטדיון, כריסטיאנו אמר לנו בדיוק איך המשחק יתקיים. הוא אמר, "בהתחלה זה יהיה קשה. אבל במחצית השנייה ננצח ברוגע."

אני בחיים לא אשכח את זה. הוא ניבא את זה.

ואז הוא אמר, "הולכים לקחת את זה, בנאדם. הולכים לקחת את זה."

לקחנו את זה, בנאדם.

יש לי בראש את הדימוי הזה של הפנים שלו. זה שם לצמיתות.

זה כל כך יפה. אלה הסיפורים שאספר לנכדים שלי.

ובכנות, בעוד 30 שנה, כשאומר להם ששיחקתי על אותו דשא כמו כריסטיאנו, כמו מסי, הם בטח יגידו, "סבא, אתה אומר לנו שהם הבקיעו 50 שערים בעונה? אתה משקר. אתה סנילי. אנחנו צריכים להביא את סבא לרופא!"

גמר 2016 מול אתלטיקו, הסרט רץ: גריזמן בורח באגף ואני שומר אותו. הכדור יוצא מהמשחק, ולרגע אני שומע את הקול הקטן הזה זועק מהיציע.

בדרך כלל אתה לא שומע כלום במהלך משחק. אתה לא רואה את האוהדים. אתה לא חושב על שום דבר מלבד העבודה שלך. בגלל זה, אינך מרגיש חרדה. אתה חופשי. אבל למשחק הזה במילאנו, הם הושיבו את המשפחות של השחקנים ליד הספסל שלנו, קרוב מאוד למגרש.

פתאום שמעתי את הקול הזעיר הזה מרחוק, כל-כך ברור.

"לך, אבא, לך !! קדימה אבא!!"

זה היה הבן שלי, אנזו.

באותו רגע התכווצתי, ולשמוע הקול שלו העניק לי כל כך הרבה כוח.

כשהמשחק עבר לפנדלים, אני יכול לראות את התמונה בבירור בראשי: לוקאס ואסקס הרים את הכדור וסובב אותו על אצבעו, כאילו שאנחנו רק משחקים בפארק. הילד השקט הזה, עושה משהו עם כל כך הרבה כדורים. אני זוכר שחשבתי, הפרחח הקטן הזה! אם הוא לא יכבוש, נכה אותו.

ואז אני יכול לראות את לוקאס כובש, סופר מגניב.

אני יכול לראות את כולנו מתחבקים כל כך חזק, מחכים לאתלטיקו שתיקח את הפנדל שלהם. קאסמירו על ברכיו, מתפלל. פפה בוכה כמו ילד.

ואז אני אומר לכריסטיאנו, "חואנפרן יחמיץ, ואתה תנצח בזה בשבילנו, אחי."

אני רואה את חואנפרן מחמיץ, וכריסטיאנו מנצח את זה בשבילנו.

אני רואה את עצמי יוצא לספרינט ב-20 קמ"ש לעבר המקום בו ישבה משפחתי, לחבק את אשתי ובני.

אני נראה לגמרי משוגע מאושר.

גמר 2014 מול אתלטיקו, הסרט רץ: אני יושב על הספסל, כל כך מעוצבן שאני לא מתחיל. אבל אני כל הזמן חוזר על המשפט הזה בראשי שאמר תמיד סבי. הוא היה דמות ענקית, מפורסמת בעולם בזכות אמרותיו. לפני שהוא היה משחק כדורגל, הוא נהג לומר לחבריו, "אני הולך להשאיר הכל על המגרש הזה. אני הולך להשאיר את הזקן שלי, את השיער, את השפם שלי!"

במחצית השנייה אני מתחיל להתחמם לפני שהמאמנים אפילו אומרים לי להתחמם. אני פשוט תופס את התיק שלי ואומר פאק איט. אני כל הזמן אומר לעצמי, "אם אני נכנס למשחק הזה, אני הולך להניח את הכל על המגרש. השיער שלי. הזקן שלי. השפם שלי."

לבסוף, המאמן פונה לומר לי להתחמם, אבל אני כבר חם. קיטור יוצא לי מהאוזניים! אני לוהט, אחי!

עד היום אני לא יכול להגיד לך אם שיחקתי רע או טוב כשסוף סוף עליתי על המגרש. אני רק יודע שהשארתי הכל על הדשא – הכעס שלי, הרצון שלי, אפילו הקפה ששתיתי לפני המשחק.

אני יודע שהחזון שיש לכולם מהמשחק הזה הוא 92:48.

הנגיחה.

סרחיו ראמוס.

המנהיג שלנו.

היינו מתים, מכווצים, מובסים. וסרחיו החזיר אותנו לחיים.

אבל זה לא הסרט שרץ לי בראש.

הסרט שרץ לי בראש הוא אחרי שניצחנו, בחדר ההלבשה. אני מדבר עם אחד מאנשי המשק שלנו, מאנולין. הוא אומר לי, "מרסלו, היינו במנהרה בדקה ה-90 וראינו את אנשי המשק מאתלטיקו. הם כבר הוציאו את חולצות ה-Campeones! הם כבר הוציאו את השמפניה!"

הוא צוחק ובוכה דמעות של שמחה.

אני אומר לו, "עכשיו אני יכול למות מאושר."

זה הדימוי שלעולם לא אשכח.

הגביעים נכנסים לארון, אבל הזכרונות הולכים ישר ללב שלנו.

ארבעה גביעי ליגת האלופות בחמש שנים, ובכל פעם, זה היה אכזרי. אתה לא רואה את הלחץ, רק את התוצאות.

עדכן את הקעקוע? מרסלו (Credit: Sam Robles)

בריאל מדריד אין "אה, נו, מחר."

לא אח. היום.

העונה שעברה הייתה כישלון. אנחנו יודעים את זה. לא זכינו בכלום. אפס. זו הייתה חוויה נוראית. אבל הראש שלי חזק למעלה, כי זה שוב גרם לנו לרעב. אני מרגיש תשוקה כמו בילדותי.

אתה יודע, כשעליתי על המטוס לספרד כשהייתי בן 18, לא ידעתי שאני הולך לחתום על חוזה אמיתי, ממש. חשבתי שריאל מדריד מביאה אותי להסתכל בי, אולי תבדוק אותי פיזית. באתי עם אשתי לעתיד, סבי והחבר הכי טוב שלי. ארבעתנו ו-GPS. זה כל מה שהיה לנו. האדם היחיד בברזיל שידע לאן אני הולך היה אבי.

לא רצינו להרים את התקוות של כולם.

ריאל מדריד היא אגדה, זוכר?

אתה לא עולה על מטוס ואומר למשפחה שלך, "אה כן, אני הולך לשחק בריאל מדריד, אני אראה אותך אחר כך!"

אני אבלף! אתה חולם אחי!

אני זוכר שישבתי במשרדים במתקן של ריאל מדריד אחרי המבדקים שלי, ואחד המאמנים אמר, "נו, מרסלו, תצטרך ללכת לקנות חליפה ועניבה למחר."

ואמרתי לו – למען האמת, נשבע לך שזה נכון – אמרתי, "אחי, אחי, חליפה ועניבה? בשביל מה?"

והבחור אמר, "בשביל מה אתה מתכוון? להצגה. בברנבאו, בן."

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

כשהם שמו את החוזה מולי, חתמתי כל כך מהר.

בום. מרסלו ויירה דה סילבה ג'וניור.

הייתי חותם על זה בדם שלי, אחי.

אני זוכר שזה היה חוזה לחמש שנים, ושמתי לי למטרה להיות כאן במשך 10.

ובכן, עברו כבר 13 שנים, ומרסיליניו הקטן מריו עדיין כאן.

אני מצטער למי שמפקפק בי, אבל אני לא הולך לשום מקום. מבחינתי להיות השחקן הזר שזוכה ללבוש את חולצת ריאל מדריד לזמן הארוך יותר זה יותר מכבוד. זו אגדה. זה שטויות. זה לא שפוי.

אני מקווה שעכשיו, אחרי שקראת את זה, אתה מבין מה זה אומר לי.

אתה צריך להבין מאיפה אני בא, אחי.

סרט הגמר רץ בראשי: אני בן שמונה. נגמר לנו הכסף. המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה את הבנזין שיסיע אותי לכדורגל כל יום. אז סבי מקריב את הקורבן שמשנה את חיי. הוא מוכר את הפולקסווגן הוריאנט הישנה שלו ומשתמש בכסף לנסיעה באוטובוס. כל יום הוא לוקח אותי לאימונים באוטובוס הציבורי.

כל יום, ב-410 הצפוף, בחום, זה לצד זה, בכל רחבי ריו.

כל יום, לא משנה איך אני משחק, הוא אומר לי, "אתה הכי טוב. אתה מרסליניו! יום אחד, אתה הולך לשחק עבור ברזיל. יום אחד, אראה אותך במראקאנה."

התמונה זו מלפני 25 שנה רצה בראשי ברזולוציית 4K. אני עדיין יכול להריח את תוך האוטובוס.

סבי נתן את כל חייו בשביל החלום שלי. חבריו נהגו להקניט אותו שהוא עני, והוא היה אומר את אחד מהאימרות המפורסמות שלו. הוא היה מוציא החוצה את הכיסים זלוואומר, "לעזאזל, תראה אותי. אין לי אגורה אחת, אבל אני מאושר כמו איזה בן *ונה!"

הוא האמין בי. היינו שותפים.

זו הסיבה שנשברתי בבכי במהלך המשחק בליברפול, כשהכדור יצא מהמשחק.

הכל חזר אלי.

הסרט רץ בראשי.

שמע, אני לא יודע כמה עונות נוספות אני אשאר במדריד. אבל אני יכול להבטיח לך – יד לאלוהים – שאני אשאיר את הכל על המגרש העונה.

כמו שאמר סבי: השיער שלי, הזקן שלי, השפם שלי.

יש כל כך הרבה סיפורים מאחורי הקלעים שאנשים לא מכירים. אני רוצה לשתף את הסיפורים האלה כדי שתוכלו להבין עם מה אנחנו נאבקים, על מה אנחנו צוחקים וכמה רחוק הגענו. יש לי הרבה יותר סיפורים לספר. לשם כך תצטרך לחכות קצת. בקרוב אחי. בקרוב.

אבל לעת עתה, יש לי מסר אחד אחרון למי שהטילו בנו ספק.

ריאל מדריד תחזור.

אתה יכול לשים את זה על פוסטר.

תדביק אותו על הקיר שלך.

תתפלל לזה כל לילה.

אנחנו נחזור.


לטור המלא המקורי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

בואו לתמוך בנו

באתר מגזין חולה על כדורגל
החל מ-5$

נדאג להודות לכל תומך באופן אישי (בפודקאסט, בפוסטים, בכתבות המגזין)

דילוג לתוכן