חולה על כדורגל - המגזין
בן 25, סטודנט, אופטימיסט, אוהד של מכבי חיפה בפרט ושל הכדורגל הישראלי בכלל.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

מה שחשוב באמת: הדרבי הירושלמי במפגן פרופורציות לחיים

הקהלים משני צידי הבירה (קרדיט תמונה: חגי מיכאלי, ONE)
עבור כל מי שקורא את הטקסט הזה הכדורגל הוא כנראה חלק מאוד משמעותי מהחיים. לפעמים אפילו מרגיש כמו החיים עצמם. אבל בתקופה הזו, ובימים האלו במיוחד, חשוב לזכור מה שהזכירו לנו שלשום הקהלים בטדי והקבוצות שלהם - הכדורגל הוא לא החיים עצמם, ובסוף הכל מתגמד למול המציאות הנוראה בה אנו חיים.

אוהדי כדורגל, ואני בינהם, נהגנו לא פעם לצטט משפט מפורסם המיוחס למאמן הכדורגל הבריטי ביל שאנקלי שאמר "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה". אבל בחודשים האחרונים חווינו כולנו – כיחידים, כקהלים, כקהילות ובעצם כמדינה שלמה – שיעור בפרופורציות לחיים, ולצערנו גם למוות. הכדורגל חשוב לנו, הוא מנהל לרבים מאיתנו את סדר היום, את הרגשות, הוא משפיע לנו על החיים בכל כך הרבה היבטים, אבל החיים עצמם חזקים ממנו וכאמור גם המוות. ואת האמת הזאת אנחנו שוכחים יותר מידי.

שלשום בטדי, קצת בצילם של המשחקים המכריעים שהתרחשו באותו ערב בבלומפילד ובסמי עופר, נפגשו בית"ר והפועל ירושלים (ספויילר – לא תמצאו פה אף מילה על מה שקרה על הדשא. זה אולי בפעם אחרת.). הדרבי הירושלמי עדיין מרגיש קצת כמו משהו חדש שדורש התרגלות, אבל מהרגע הראשון שחזר\נכנס לחיינו הוא לווה באמוציות רבות, יצרים, שנאה ספורטיבית וגם שנאה לא ספורטיבית עם דם רע בין הצדדים. דרבי. הספקנו לחוות אלימות מזעזעת בין קהלים, בתוך ומחוץ לאצטדיון, שנאה הדדית שמופצת ברשתות והמון דברים שאנחנו, הקהל הרחב, מעדיף היה שלא יהיו חלק מהכדורגל.

שחר פיבן מהפועל מול פרד פריידיי מבית"ר. משחק מלא אמוציות. (קרדיט תמונה: אורן בן חקון, ONE)

אבל המציאות כדרכה של מציאות טומנת בחובה הפתעות ומעמידה אותנו בסיטואציות שלא חשבנו שנגיע אליהן, ולנו בני האדם הפשוטים לא נותר אלא לחיות אותן ולהתמודד. הכאב העצום בחברה הישראלית כולה מאז ה-7.10 לא יכל שלא לפגוש את קהלי הכדורגל. כל קבוצה פגשה את זה, כל יציע איבד כמה מטובי בניו ובנותיו. בינהם כמובן שני הקהלים הירושלמים, שאיבדו כל כך הרבה עולמות שלמים שהלכו מאיתנו בכאב נורא.

בצד האדום איבדו אוהדים רבים, שאת שמותיהם של כולם לא אציין מתוך חשש אמיתי לשכוח או לפספס מישהו. כן אציין שניים איתם הייתה לי הזכות לשחק תקופה קצרה בקבוצת הנערים של המועדון לפני שנים – רם שלום ז"ל ועידן דור ז"ל, חברי ילדות שבחייהם ובמותם לא נפרדו, שהיו בעבר שחקני נוער במועדון ונרצחו במסיבת ה"נובה" ברעים. יחד איתם נרצח גם דניאל ודעי ז"ל, שהיה בעברו גם הוא שחקן בקבוצת הנוער של המועדון.

אחת הדמויות המוכרות, הפעילות והבולטות ביציע האדום בטדי הוא הירש גולדברג-פולין, שנחטף לעזה ומאז מוחזק שם כבר הרבה הרבה יותר מידי זמן. הירש נחטף כשהוא פצוע קשה מאותה מיגונית בה הדף חברו הטוב ענר שפירא ז"ל את רימוני המחבלים אחד אחרי השני עד אשר כבר לא יכל, והציל חייהם של רבים. ענר הגיבור היה גם הוא אוהד ירושלמי אדום. הקהל האדום והמועדון כולו התגייס מיד למאבק להחזרתו של הירש יחד עם כל החטופים כמה שיותר מהר. כל משחק נפתח בשירת "להחזיר את כולם הביתה", בדגלים, שלטים וחולצות עם פרצופו של חברם הטוב ליציע האדום, שכל כך חסר אותו.

"להחזיר את הירש עכשיו". התפאורה של אוהדי הפועל ירושלים שלשום בטדי. (קרדיט תמונה: חשבון הטוויטר (X) של הפועל ירושלים)

כמובן כי גם בצד הצהוב לצערנו איבדו יותר מידי אוהדים אהובים שגם את שמותיהם לא אתחיל למנות. כל אחד הוא עולם שלם, וקצרו האותיות מלכתוב על אובדן כזה. כשהאחים איתי ומיה רגב שוחררו משבי החמאס, התמונות אליהן אנו כל כך מתגעגעים כרגע, שימחו במיוחד את אנשי בית"ר, שכן איתי ומיה הם אוהדי הקבוצה. המועדון ליווה את המשפחה עד חזרתם וכשזה סופסוף קרה, איתי זכה לקבלת פנים הכי ראויה שיש מול אצטדיון טדי מלא ומרוגש.

אתמול בטדי, נפגשו שתי קבוצות שאין להן כבר שום יעד מקצועי לכוון אליו העונה, סכנת הירידה לא מרחפת ובעצם מבחינת כדורגל "אין על מה לשחק" אלא על היריבות העירונית. המפגש הקודם נגמר במפח נפש בית"רי עם מהפך אדום בדקות הסיום. לצהובים אמורה להיות מוטיבציה ל"נקמה", לפחות במובן הספורטיבי. לאדומים מטרה ברורה להמשיך לדחוף ולכתוב עוד פרק במאבק העירוני, שעצם קיומו בליגת העל, אחרי כל מה שעברו, מהווה עבורם סוג של ניצחון. אבל כל מה שעברו ועוד עוברים הקהלים האלה העונה שם הכל בפרופורציות הנכונות. גם אם זה יהיה המשחק הכי חשוב להן, זה עדיין משחק כדורגל. ואם מישהו במקרה קצת איבד פרופורציות, השבוע האחרון החזיר אותן עם עוד כמה מכות נוראיות וכואבות לפרצוף של כולנו.

איתי רגב, לצד אביו ואחיו, זוכה לקבלת הפנים הראויה לו בטדי אחרי שחזר מהשבי. (קרדיט תמונה: ליאת אבשלומי)

את המשחק עצמו לא ראיתי, אבל תמונה שתפסה לי את העין יותר מכל מה שראיתי ברשתות בקשר למשחק הזה, היא שלט צהוב שחור בלב היציע של בית"ר, עליו כתוב "הירש, רומי, עודד וכל החטופים, מתפללים לשובכם הביתה. מחכים לכם בירושלים!". על פניו אולי לא אמירה מאוד שונה ומיוחדת, כולנו רוצים כמובן שכל החטופים יחזרו. אבל הבחירה דווקא בהירש – סמל היריבה העירונית שגם הקדישה עבורו את המשחק ופרסה שלט ענק עם דיוקנו בתחילת המשחק וחילקה לכל באי היציע חולצות עם התמונה שלו, במיוחד למשחק הזה – היא לא מובנת מאליה ויש לה משמעות עצומה עבור כל מי שליבו במקום הנכון. משמעות גדולה יותר מהמשחק שהתנהל על הדשא. בהמשך התברר לי כי מאחורי השלט הזה עומד בין היתר ידידי, אוהד בית"ר ירושלים שבעבר גם כתב בעצמו טור אורח לאתר הזה – אפי גורודיצר. "יש דברים שהם מעבר לכדורגל" הוא כתב לי וסיכם בלי לדעת את הטקסט הזה, "כולנו מחכים לכל החטופים" הוא הוסיף.

התמונה של השלט, שצולמה מרחוק מהציע האדום וללא מצלמה מקצועית, לא תמונה מספיק איכותית, ואין תמונה איכותית רשמית של המחווה המדהימה הזו ביציע, הסיבה לכך קורעת את הלב. כשביקשתי מאפי תמונה טובה יותר וברורה של השלט, הוא אמר לי שיש לו רק תמונה שצילם אצלו בבית לפני שתלה את השלט ביציע, ותמונה טובה של השלט תלוי ביציע אין לו. זאת משום שמי שמצלם דברים כאלה בימים רגילים הוא צלם המועדון וחברו הקרוב של אפי, יעקב צים. במהלך המשחק, התיר דובר צה"ל לפרסום כי בלחימה בעזה במהלך סוף השבוע נהרג סמ"ר אריאל צים ז"ל, אחיו של יעקב. מכאן אשלח תנחומים וחיבוק גדול בשמי ובשם כולנו ליעקב היקר ומשפחתו. מכל הלב, אמן ולא תדעו עוד צער.

השלט שתלו אוהדי בית"ר שלשום בטדי. (קרדיט תמונה: אמנון זעזוע)

בשעה 20:16 בערב, רגעים אחרי סיום הדרבי, מחלקת המדיה של בית"ר ירושלים, אשר יעקב הוא חלק מרכזי מאוד בה, פרסמה בחשבונותיה ברשתות החברתיות השונות על נפילתו הטראגית של אריאל ז"ל. חשבון הטוויטר הרשמי של הפועל ירושלים ובעקבותיו גם אוהדים רבים של האדומים מיהרו לנחם ולחזק בתגובות, רגעים אחרי סיום הדרבי כאמור. גם במקרים הפוכים, שלצערנו קרו וקורים, הבית"רים ידעו לשים בצד את כל השנאה הספורטיבית (ויש שנאה) ולשלוח חיזוקים, מתוך אותה ההבנה הכל כך חשובה שמשום מה הפכה כל כך לא מובנת מאליה – שזה רק כדורגל. רק כדורגל והוא כל כך שולי ביחס למציאות.

תגובת החשבון הרשמי של הפועל ירושלים לחשבון הרשמי של בית"ר ירושלים. (צילום מסך)

אנחנו בצאתו של יום הזיכרון, כנראה יום הזיכרון הכי קשה שהיה פה. שלשום בצהריים מחוץ לאחד האצטדיונים אוהד דקר אוהד יריב לפני משחק. במשך כל השנה הארורה הזו אוהדים נוהגים באלימות מחרידה כלפי אוהדים יריבים, בשעה שחבריהם ליציעים נלחמים יחד כתף אל כתף, ממש כמו הקלישאה, לצד מי שבטעות אותם אוהדים רואים כ"אוייבים" בגלל צבע החולצה. כן גם בטדי שלשום היו אירועים מכוערים של אנשים רעים שטופי שנאה, אבל לא עליהם צריך לשים את הזרקור.

כל מי שקשור לכדורגל הישראלי צריך לשאת עייניו לירושלים, להסתכל על דוגמאות כמו שנתתי, שהן רק מקרים ספציפיים מתוך כמה, וללמוד מה הן פרופורציות. דבר שחסר מאוד בכמה יריבויות אחרות בכדורגל שלנו. היריבות בירושלים היא אותנטית, היא אמיתית, היא גדולה. אפשר למצוא בה גם חיכוכים שהם מעבר לספורט, זהות פוליטית, מעמדית אולי, התנגשויות בין ערכים ובין אידאלים. ועדיין, עם כמה שהיא אמיתית ומוצקה, זו יריבות שברגע אחד הפכה ליריבות מדומיינת, כשהמציאות דפקה על הדלת.

 

טקסט זה מוקדש לזכרו של סמ"ר אריאל צים זכרונו לברכה. לוחם גיבור אשר נפל בקרב ברצועת עזה בסוף השבוע האחרון.
יהי זכרו ברוך.

4 תגובות

  1. האמת היא שרוב הקהל של ביתר ראוי למה שאתה מנסה לתאר. בכל זאת, בדרכי למגרש כמה חברי לה פמליה בחרו לצעוק איפה הרש? איפה? אוכל חומוס?
    בהמשך היו גם סימנים על היד וכל מה שצריך בשביל להבין שהמאבק הוא לא רק כדורגל. להפועל ירושלים יש תפקיד בירושלים, היא מחזיקה בקהילה עוצמתית- מחלקת נוער, אינספור מסגרות עבור ילדים, קבוצות לנשים, לאשכרה ערבים- 30 אחוז מתושבי העיר שמקום במגרש צהוב אין להם בגלל הגזע שלהם. אז הסיפור הוא באמת על יותר מכדורגל, הוא על עיר. להחזיר את כולם הביתה.

  2. לאורך כל המאמר היתה לי הרגשה שהכותב לא היה במגרש בדרבי, לקראת סיום הוא סוף סוף ציין זאת בעצמו.
    אוהדי בית״ר הרויחו ביושר את כל הסטיגמות שנקשרו בהם: אלימים, דוחים, גזעניים, חסרי כבוד ודוחים במיוחד: אמירות ״איפה היד של הירש״ ויריקות על תמונה של חלל צה״ל.

  3. הדר
    מצאת את הפנס החיוור ביציע של הפשיסטים
    עדיין מה שראו כלם את השלטים הגדולים שבהם נכתב
    את המגל והפטיש נתן לישמעאל
    את התורה והמנורה נתן לישראל
    אני לא רואה תקווה

  4. אתה כותב מאוד יפה, על קהל מכוער.
    קהל מכוער בהתנהגות, של חברי להפמיליה, גם בדרבי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

הכל מהשנה האחרונה

בואו לתמוך בנו

באתר מגזין חולה על כדורגל
החל מ-5$

נדאג להודות לכל תומך באופן אישי (בפודקאסט, בפוסטים, בכתבות המגזין)

דילוג לתוכן