חולה על כדורגל - המגזין

בן 25, סטודנט, אופטימיסט, אוהד של מכבי חיפה בפרט ושל הכדורגל הישראלי בכלל.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

מתקרבים ליורו, מתרחקים מהקונצנזוס – דעה

קרדיט תמונה: נוי אורן, ההתאחדות לכדורגל
גם כשאנחנו הכי קרובים שהיינו להעפיל ליורו, נבחרת ישראל הבוגרת מצליחה לעורר בנו, האוהדים שלה, תסכול ואנטיגוניזם בצורה שכמעט ולא הרגשנו כלפיה כבר המון זמן. גם כשהכי קרובים להצלחה זה מרגיש כמו כשלון. ולא, היכולת על הדשא היא לא הבעיה, היא רק סימפטום שלה.

בחודש שעבר העיניים של כולנו, אוהדי הכדורגל בפרט והציבור הישראלי בכללותו, הופנו 13 אלף קילומטר מערבה מכאן, לארגנטינה. חבורה של צעירים בני 20 הצליחו לאחד ציבור שלם סביב נבחרת ישראלית בכדורגל. לא בג'ודו, לא בהתעמלות, אפילו לא בכדורסל. בכדורגל. אני לא זוכר דבר כזה בהמון שנים האחרונות. אולי מאז שאני זוכר את עצמי. נכון, עם הצלחה בא גם הרצון של כולם לקחת חלק ולהרגיש את זה קורה, אבל זה ממש לא רק זה. זו הייתה נבחרת שקל לאהוב עם שחקנים שעדיין לא עשו מספיק בכדורגל הישראלי כדי שמישהו לא יאהב אותם ואופיר חיים שהוא היום בוודאות אחת הדמויות האהובות במדינה. חוצה מגזרים, דעות וקהילות. לרוב כשמישהו במדינה הזאת מצליח, בטח אם זה יותר ממה שהוא היה "אמור" להצליח, הוא מקבל יותר קנאה, זלזול והקטנה מאשר פרגונים. נבחרת הנוער הייתה משהו שכולם רוצים לפרגן לו, וזה כל כך נדיר.

נבחרת הנוער במונדיאליטו. קונצנזוס נדיר. CREDIT: REUTERS

עברו שבועיים מאז ההדחה בחצי הגמר נגד אורוגוואי, השבוע העיניים הופנו חזרה לפה. לאצטדיון טדי בירושלים. עכשיו תורה של הנבחרת הבוגרת של אלון חזן. נבחרת שלא רק שאנחנו לא נהנים לפרגן לה (גם כשלפעמים יש על מה), לפעמים נראה שאנחנו יותר נהנים לא לפרגן לה (ועל זה בהחלט יש על מה). אפשר להגיד אולי שכשהנבחרת תביא תוצאות גם הפרגונים יגיעו, אבל הנבחרת השיגו פה 6 נקודות שהיא הייתה אמורה להשיג, ועשתה את זה לפחות על הנייר עם הרבה אופי ואם היינו ממש רוצים היינו מוצאים על מה לפרגן לה. אבל נדמה שכשזה מגיע לנבחרת הבוגרת התוצאות לא בהכרח משנות. למעשה, לפעמים מרגיש שהמשחקים עצמם הם רק אפקט נלווה. הבלגאן, הרעש ויש יגידו אפילו המיאוס מהנבחרת מתחילים הרבה הרבה קודם.

נתחיל, בסדר לא כרונולוגי, משלב פרסום הסגל. השיח הטבעי תמיד יהיה סביב מי שלא זומן. זה בגדול מעולה כמובן. זה שיש על מי להתווכח וכביכול יותר שחקנים ראויים ממקומות בסגל זו ברכה. אני לא בקיא בדעת הקהל במדינות כמו אנדורה ואיי פארו אבל אני מנחש שרק בנבחרות בסדר הגודל הזה אין ויכוחים על המוזמנים. העניין הוא שאצלנו תמיד זה מרגיש שלא כל השיקולים הם מקצועיים. תמיד יש איזה אינטרס חבוי או במקרה של הנבחרת הספציפית הזאת גם אינטרסים גלויים. זהבי, דאבור, סבע, אצילי, רפאלוב, ושועה הם רק חלק מהשחקנים שלא מזומנים לסגל הנבחרת מסיבות שאינן מקצועיות. באופן גלוי ומוצהר. כל אחד מסיבותיו, המוצדקות או הפחות מוצדקות. עוד לפני שזה פוגע בנו מקצועית, זה פוגע גם מוראלית. כאוהדים אנחנו יכולים להתווכח אם לסגל יותר מתאים לנו גבי מאשר גדי אבל כשמגיעים לדיונים על נושאים שלא קשורים לכדורגל אבל מאוד קשורים לזימוני הכוכבים הכי גדולים של הנבחרת – זה קצת מוציא את החשק, אפילו עוד לפני שהנבחרת התכנסה.

זהבי ואצילי בתקופה אחרת, לובשים את מדי הנבחרת. קרדיט תמונה: ראובן שוורץ, YNET.

הנושא הבא הוא כל המסביב. תמיד יש איזשהו סקנדל שמרחף סביב הנבחרת. מעבר לסקנדלים כאילו מקצועיים, למשל אי זימונם של אותם שמות מהפסקה הקודמת, גם סקנדלים שאינם מקצועיים, כמו שלצערנו ראינו במשחק האחרון בטדי. חוץ מלעשות הרבה בושה ונזק תדמיתי לכדורגל, הדברים האלה גם פוגעים בנבחרת ובהכנה שלה למשחקים. לא יכול להיות שבהתכנסות של שבוע וחצי כל מה שידברו עליו זה אם אוהדים של קבוצה מסויימת יפוצצו את משחק הנבחרת, איך ההתאחדות מנסה למנוע את זה, איך נערכים אבטחתית ומה קורה עם הכרטיסים. על מה שקרה עם אבו פאני אין אפילו צורך להרחיב. האנרגיות סביב הנבחרת הזו תמיד שליליות, תמיד מרגיש שאנחנו מצפים למשהו רע, זה תמיד "ישראל מלחמה" ואף פעם לא "ישראל באה לשחק כדורגל טוב ולנצח" (כן זה פחות קליט קצת, נעבוד על זה). זה לא בריא, זה לא אידאלי, זה לא חכם.

בסופו של דבר, כמו שאמר אחד מגדולי המשוררים של ארצנו, טונה – "הכל זה בצוות". לטוב ולרע. אי אפשר לבקר את כל מה שקורה בתוך הנבחרת הזאת ומסביב לה, על הדשא וברחוב, מול אנדורה ומול דעת הקהל – בלי להתייחס לאנשים שמובילים את הנבחרת הזאת. אפשר וצריך לבקר את חזן על בחירת הסגל, על היכולת, על החלטות מוזרות כמו הספסול של גלוך. אפשר גם לעשות לו הנחות ולהגיד אולי שזה לא אשמתו כי הוא אולי לא מאמן מספיק טוב, אבל אז האצבע צריכה ללכת למי שמינה אותו, יוסי בניון. מי שמעצם הטייטל הלא מאוד ברור שלו בתור מנהל מקצועי של נבחרת ישראל אמור לנהל את הדבר הזה. זה שבזמנו יחד עם "ועדת האיתור" חרש את כל אירופה כדי לאתר לבסוף את מאמן הנבחרת הצעירה ולהקפיץ אותו כיתה. זה שאמור בין היתר לדאוג שהשחקנים הישראלים הכי טובים ישחקו בנבחרת ישראל, או לפחות רובם. זה שאמור, אני מניח, להחליט אם שחקן נבחרת הנוער ישחק בנבחרת הנוער או הצעירה או הבוגרת או הכל יחד באותו קיץ, ולעשות את זה בצורה ברורה והגיונית. במילה אחת – לנהל. ויש הרבה מה לנהל פה.

חזן ובניון. בסוף האחריות קודם כל שלהם. קרדיט תמונה: עוז מועלם, וואלה ספורט.

גם לבניון אפשר כמובן לעשות הנחות ולהגיד שאולי התפקיד גדול עליו, שאולי זה יותר מידי סמכויות לבן אדם אחד, אולי הגדרת התפקיד וגבולות הגזרה שלו לא מספיק ברורים גם לו. יכול להיות. אז עולים עוד קומה אל אנשי ההתאחדות, אלו שמינו אותו, שמינו את גיא לוזון, שמאפשרים ולפעמים אף תורמים לכל אותם הסקנדלים סביב הנבחרת הזאת לקרות כל פעם מחדש. התאחדות שבאופן כללי הצליחה בשנים האחרונות להמאיס את עצמה על אוהדי הכדורגל פה בכל אחד מתחומי האחריות שלה ואולי יותר מהכל בפן ההסברתי.

דווקא כשכושה רושם שהכדורגל הישראלי כן במגמה של התקדמות  – עם דור צעיר מאוד מוכשר, שחקנים צעירים כמו מנור, גלוך, עבדה ואחרים, ישראלים ששיחקו העונה בליגת האלופות ונראו נהדר כמו נטע לביא, שון גולדברג ודולב חזיזה. דווקא אחרי נבחרת הנוער – שבה כל איש בשרשרת הרגיש כמו האיש הכי נכון לסיטואציה, מנעם לוי האנליסט, דרך אופיר והשחקנים ועד בוני גינצבורג המנהל הטכני – אנחנו חוזרים למציאות של נבחרת ישראל הבוגרת. נבחרת שיש לה מאמן אבל לא נראית מאומנת. נבחרת שיש לה מנהל אבל לא נראית מנוהלת. נבחרת הדגל של ההתאחדות, שכל עוד תמשיך באותו הקו לא תצליח לאחד סביבה אף אחד.

תגובה אחת

  1. בוא נתחיל רגע במה שטוב:
    אופיר חיים: כמינוי לנבחרת עד 20,הוא היה מינוי סביר, שהתגלה כהצלחה גדולה. המינוי של גיא לוזון לצעירה הוא לגיטימי ביותר מבחינת ניסיון והצלחות.
    לגבי המינוי של חזן לבוגרת, כמראה שלא מינוי אידאלי. לא יודע דע מה היו השיקולים לבחירתו, אולי תקציביים, אולי אחרים, לא יודע להתייחס.
    אבל די ברור שהמינוי של בניון וגינצבורג לתפקידי הניהול שלהם זו בדיחה עלובה: השניים שלא ניהלו כלום בחיים שלהם, בטח לא בהצלחה, נותנים להם לנהל פרוייקט כלכך חשוב. אני מקווה שההחלטה הזו לא תעלה ביוקר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן