חולה על כדורגל - המגזין
בן 24, חי, נושם, אוכל ושותה כדורגל. כשאני מרגיש לא טוב אני גם חולה על כדורגל, אוהד של מנצ'סטר יונייטד ומילאן.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

אל אל ישראל: המשימה של כולנו

רק ביחד. נבחרת ישראל (קרדיט: ההתאחדות לכדורגל בישראל)
נבחרת ישראל עומדת בפני שני משחקים (בתקווה) שיכולים להעלות אותה ליורו, אבל גם יכולים לעשות הרבה יותר מזה. למרות תחושת חמיצות לגבי המאמן, השחקנים, המנהל המקצועי והסיכויים להעפיל, הגיע הזמן שמדינת ישראל תעודד את נבחרת ישראל, אבל באמת. גוני ברקן מבט על התהליך שעבר עם עצמו לגבי היחס שלו לנבחרת ישראל, למה הוא חושב שהתהליך צריך לקרות באופן נרחב יותר ואיך קשורה כניסה שלו לחאן יונס במלחמה לכל הסיפור

גילוי נאות, אני לא אוהד אף קבוצה בכדורגל הישראלי. יתרה מכך, אני כמעט ולא צופה בליגת העל, לפעמים מזפזפ למשחקים של ישראליות באירופה כי בכל זאת אני רוצה שיצליחו ואין לי מושג מי הם הבחירות הנכונות לנבחרת העונה הסדירה או מי עושה הכי הרבה נקודות בפנטזי של ערוץ הספורט.

כבר בגיל צעיר הבנתי שכדורגל מחו"ל הרבה יותר מושך אותי. אנגליה, איטליה, ליגת האלופות וכדורגל נבחרות…. אחחחח כדורגל נבחרות! למרות שכביכול יש לי פחות חיבור אישי, אני לא יכול ללכת לצפות במשחקים מהאצטדיון, הקבוצות והערים רחוקות ומייצגות דברים מאוד רחוקים ממני ואני לא נצר לשושלת משפחתית של אב שהיה לוקח את בנו ליציע בסן סירו או באולד טראפורד. בכל זאת משהו באיכות על הדשא, בצילום, בכוכבים, בקסם, תמיד עניין אותי יותר.

לפעמים אפילו קינאתי באנשים שאוהדים קבוצה בארץ, שיכולים ללכת לכל משחק, להיות חלק מארגוני האוהדים, ללכת עם חברים או משפחה לבילוי שבועי, להתחבר למסורת של האיזור או העיר שבה גדלו. הכל כל כך קרוב ובהישג יד לעומת חלון הראווה היפהפה אך בלתי מושג שבו אני צופה בכדורגל "שלי".

ניסיתי להעתיק את השיטה שלי לכדורגל נבחרות. מכיוון שישראל לא ברמה גבוהה ולא משתתפת בטורנירים, אהדתי נבחרות אחרות, איכותיות, כיפיות ורציתי להתחבר אליהן ולסיפור שלהן. בהתחלה איטליה, אחר כך הולנד, נבחרות צבעוניות שתמיד מספקות עניין ורגש, עד שבמונדיאל 2018 שתיהן לא עלו, הרגשתי מרומה ונשארתי וללא נבחרת אהודה. דווקא אז כששתי הנבחרות שמייצגות מדינות אחרות והיו אמורות "לפצות" על כך באיכות, נכשלו, נפלה עליי ההבנה שזה לא משנה.

גם האיטלקים וההולנדים ש"זכו" להיוולד במדינת כדורגל טובה, חווים את האכזבות והכשלונות וכנראה אפילו יותר ממני. אם תשאלו את האוהד האנגלי הממוצע הוא כנראה יגיד לכם שאין בעולם סבל כמו להיות אוהד נבחרת אנגליה. מאותו רגע הבנתי שבעולם הנבחרות, אני תמיד אוכל לצפות בכיף מהצד במשחקים איכותיים, אבל התמיכה האמיתית שלי תמיד תהיה בנבחרת ישראל, היא המדינה שלי והשחקנים האלה מייצגים אותי יותר מכל אחד אחר.

היחידה שמייצגת אותי באמת, נבחרת ישראל (Credit: Getty Images)

מצאתי את החיבור שלי עם הכדורגל הישראלי דרך הנבחרת, דרך התקוות, האכזבות, הנצחונות והכשלונות. אבל משום מה, אחרי שעשיתי מסע עם עצמי (ועכשיו גם אתכם) והגעתי לאהוד את הנבחרת שלי, דווקא שם אני מוצא את עצמי בעמדת מיעוט. יש תחושה כללית של חמיצות בכל השיח סביב הנבחרת, תמיד נגד המאמן, או המנהל המקצועי, נגד השחקנים שזומנו או לא זומנו, בצדק או לא בצדק. תמיד כולם מרגישים שזה ייכשל בסוף ואין טעם לפתח ציפיות, שלא צריך להשקיע ובאמת להאמין ובאמת לעודד.

בנוסף, בשנים האחרונות נבחרת ישראל איבדה את הקהל שלה, ואני לא מדבר רק על צופי הכדורגל. בכל מדינת כדורגל שמכבדת את עצמה, הקבוצות הן של אוהדי הכדורגל אבל הנבחרת היא של המדינה. אי אפשר ללכת בלונדון, רומא, מדריד, ריו דה ז'ניירו או בואנוס איירס ביום של משחק הנבחרת הלאומית ולא לדעת שיש משחק. אם בבוקר יום חמישי תעשו סקר ברחובות של תל אביב או ירושלים, כנראה שיותר ממחצית מהאנשים שתשאלו, לא ידעו שיש משחק של הנבחרת באותו יום ואני עדין בהערכה שלי… הנבחרת היא של כולם וצריכה להשתקף ככזאת.


מוזמנים להאזין לפרק הכנה עם עמית לוינטל ויוסי עדני לקראת המשחק נגד איסלנד:


אני לא מנותק מהמציאות – הסיכויים באמת לרוב נגדנו ויש אין ספור סיפורים שמצדיקים את ההססנות בנוגע לאמונה בנבחרת. כל דור גדל על האכזבות שלו, מהחומה שלא נבנתה מול אוסטרליה וההפסד לקולומביה בפלייאוף מונדיאל 90, דרך הבעיטה החופשית של אנדי הרצוג ב-2001 ואפילו ההפסד לרומניה בנובמבר האחרון. בתור יליד 1999 לא צפיתי בזמן אמת ביותר מדי הזדמנויות אמיתיות של נבחרת ישראל לעלות לטורניר גדול ולכן אני יכול להבין את ההתרחקות של בני הדור שלי, גם לא חזיתי במו עיני בראובן עטר בפארק דה פראנס, ב-0-5 על אוסטריה ובטח לא במונדיאל 70. בקמפיינים האחרונים של הנבחרת אני משתדל לא להפסיד אף משחק עד ש…..

המשחק המכריע נגד רומניה שוחק בלילה שבו נכנסתי לבית חאנון. הייתי צריך לפספס את כולו, אבל דחייה ביציאה למשימה אפשרה לי לצפות במחצית הראשונה, הייתי מתוח ולחוץ מכל הבחינות וכל התקוות שלי היו שהמשימה תתעכב עוד קצת כדי שאוכל לראות את כל המשחק. בדקה ה-60, במצב של 1-1 קראו לי לעלות לטיולית…. אין ברירה, התקשרתי לחברה שלי, שלחתי הודעה לאמא, כיביתי את הטלפון (שנשאר בארץ) ועליתי לטיולית כשכל מה שאני חושב עליו זה שיכול להיות שהרגע שלו חיכיתי כל החיים שלי כאוהד כדורגל – עליה של נבחרת ישראל לטורניר גדול, הולך לקרות ואני לא אדע מזה. את התוצאה והאכזבה גיליתי יומיים אחר כך דרך רדיו קטן על סוללות.

יאניס חאג'י, הגול שלא ראיתי (Credit: Getty Images)

אני חושב שדווקא עכשיו, בתוך כל הבלאגן, למרות שבמשחק הבא (כנראה) מחכה אוקראינה, למרות שהסגל או המאמן או המנהל המקצועי לא תמיד לרוחנו, הגיע הזמן לשים את הציניות בצד ובאמת לעודד את הנבחרת, לא לחכות בפינה עם הסכינים המושחזות, לא לפוצץ את הרשתות החברתיות בביקורת על המערך ושיטת הלחץ. פשוט לצפות, לעודד את השחקנים שמייצגים את המדינה שלנו, עם הסמל וההמנון, דווקא כשהמשחק לא בארץ ודווקא נגד האיסלנדים שיוצאים נגדנו בכל הזדמנות. וכן להגיד כל הכבוד גם אם נודח ולא נעלה ליורו, להרים את המבט לקראת הטורניר האולימפי ולהמשיך לקוות ולאחל לעתיד טוב יותר, בכדורגל ובכלל.

אני לא רוצה להיות תמים ולהגיד שניצחון על איסלנד או אפילו עלייה ליורו תאחד את העם ותגרום לנו להתגבר על כל המחלוקות בינינו ולשכוח שיש מלחמה ושקרה לנו אסון נורא. אני כן חושב שבימים בהם כל העולם דואג להזכיר ולהבהיר לנו שהוא מתנער מאיתנו ולא תמיד נוח לו לתמוך בנו, אולי הגיע הזמן שנפסיק להקשות על עצמינו ובאמת נעודד את הנבחרת שלנו, כי היא שלנו ומה שהיא עושה זה לשחק כדורגל ולייצג את מדינת ישראל.

אם בכל זאת אתם מוצאים את עצמכם צופים במשחקים על הספה עם פרצוף חמוץ וגישה תבוסתנית, תזכרו שיש חיילים שיושבים ליד רדיו קטן על סוללות ומחכים לשמוע עדכונים, פחות מעניין אותם מי לא זומן, איזה חילופים נעשו או כמה טוב לחצנו מצד שמאל. כל מה שהם רוצים זה שהמשימה שלהם תתעכב כדי שיוכלו לשמוע על תוצאת הסיום ולא לגלות אותה אחרי יומיים.

אז בבקשה, אם לא יותר מדי קשה לכם, בואו נעודד את נבחרת ישראל – אל אל ישראל!

אחרייך בכל מקום. אני עם הטרזניזטור (קרדיט: צילום פרטי)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

הכל מהשנה האחרונה


Warning: Undefined array key "icon" in /home/customer/www/kaduregel.com/public_html/wp-content/plugins/elementor/includes/widgets/icon-box.php on line 695

שתף

דילוג לתוכן