חולה על כדורגל - המגזין

כישרון נשכח משנתון 99, חולה על כדורגל מאז גיל 7 וסטודנט בזמני הפנוי. משתדל לתת מקום גם לסוגיות שמחוץ לכר הדשא. מחכה ליום שבו לא נופתע מהצלחה ישראלית: אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. חפשו אותי באינסטגרם regelhazahav ובטוויטר @Tomer_Atir

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

דעה: לא בגלל המלחמה יילקח סרט הקפטן מאלי דסה

נבחרת ישראל, בהובלת אלי דסה (קרדיט: עמוד האינסטגרם של אלי דסה)
קיימות סיבות רבות לקחת את סרט הקפטן משחקן נבחרת. פוליטיקה בינ"ל סביב שתי מלחמות איננה אחת מהן. מול הקריאה להדחתו של אלי דסה מתפקידו, תומר עתיר מביא את המקרים של אובדן הסרט של ערן זהבי, ג'ון טרי וניימאר כדי להראות זאת. בדרך הוא נעזר בדוגמה של רומן נוישטאדר, נוגע בלקחים מפרשת אצילי ונזהר מהטוויטר של גרי ליניקר. טור דעה.

מדינת ישראל במלחמה נגד אויב מר. בתקופה כזו, כשצריך לרתום את העולם לצידנו, כל האמצעים כשרים. סיסמאות ישנות על הצורך להפריד פוליטיקה וספורט נעלמו. אוהדי כדורגל ישראלים עושים חשבונות ושואלים שחקנים, קבוצות וליגות "הלנו אתה אם לצרינו". הנבחרת הלאומית, למרות אי-הצלחתה במישור המקצועי, עושה מאמצים גדולים לסייע למדינה.

לכן, התמיכה שארגון הטרור חמאס מקבל מרוסיה, שממשלתה מחזיקה למעשה בקבוצה בה משחק הקפטן הישראלי אלי דסה, מעוררת תרעומת. מיכאל יוכין מוואלה ספורט קרא לשלול למגן הימני את הסרט מהסיבה הזו. "כל עוד אלי דסה הוא הקפטן הלאומי", כתב, "כל הפעולות של ההתאחדות בתחום יחסי הציבור מרגישות צבועות, ושום סרטון מרגש לא יסתיר את החרפה".

יוכין מרחיב על הקשר שבין אנשיו של פוטין הן עם דינמו מוסקבה והן עם חמאס. הוא קובע שרוסיה היא מדינת אויב שצריך להתייחס אליה בארץ כמו לאיראן. יוכין מזכיר כדוגמה את נבחרת פולין שהטילה סנקציות על שחקן שבחר להמשיך לשחק בליגה הרוסית, ותוהה מה יקרה אם נפגוש בפלייאוף העלייה ליורו דווקא את אוקראינה ואת הקפטן תומך-ישראל שלה אולכסנדר זינצ'נקו. הוא בעצם טוען: אנחנו צריכים להראות לעולם בצד של מי אנחנו, אם אנחנו מצפים שהעולם יתייצב לצידנו. הצעד הראשון בכך אמור להיות לכל הפחות, לדעתו, העברת סרט הקפטן מכתפו של דסה לכתף אחרת.

הבעיה של דסה: דינמו מוסקבה (קרדיט: עמוד האינסטגרם של אלי דסה)

בזמנים חריגים נדרשים אמצעים חריגים, נהוג לומר. בתקופת מלחמה המשפט הזה מובן מאליו, אבל ההצעה של יוכין נראית לי חריגה מדי. למשל, כשמסתכלים על תקדימים לשלילת סרטי קפטן בנבחרות העולם ובישראל, אין בנמצא תקדים שאפשר להישען עליו. בעיה אחרת עולה ביחס להידוק הקשר שבין קבוצתו של שחקן לבין נבחרתו. כמו כן, שווה לעמוד על השוני מפרשיית עומר אצילי והקריאות להדחתו מהנבחרת שהסתיימו בפרישתו. אסיים את טיעוניי בתהייה איך תתפרש הדחתו. בסקירה קצרה זו אנסה להעלות על הכתב כמה מחשבות בנושא מעמדו של אלי דסה, שיסבירו מדוע שלילת סרט הקפטן ממנו תחת המסגור שמציג יוכין אינה הצעד הנכון.

לא מסכים

בספטמבר 2017 ערן זהבי השליך בעצבים את סרט הקפטן לאחר ששרקו לו בוז מהיציע. כתוצאה מכך, הושעה מנבחרת ישראל, צעד שבתגובה אליו פרש מהנבחרת. בזכרוני חקוק הדיווח של שדר הקווים באותו משחק על המצב החמור, "סרט הקפטן שלנו מצוי כרגע בגרביו של… [אחד השחקנים]". לאחר מכן החלוץ התנצל וחזר, ואז מצא סיבות נוספת לפרוש ולחזור. אבל דבר אחד היה ברור להתאחדות: ערן זהבי לא ישוב להיות הקפטן הלאומי (למרות שהנחיה זו הופרה במשחקים האחרונים על ידי דסה בעת שהוחלף).

תקרית הסרט של זהבי (קרדיט: צילום מסך מתוך כאן 11)

במקרה של זהבי יש אמירה ערכית. קפטן הנבחרת צריך להיות מחויב כל כולו להצלחתה ולאוהדיה, ולהוות דוגמה לכבוד ולספורטיביות בתור הפנים שלה. מי שאינו נוהג כראוי למעמד, יאבד אותו.

לא מפנים

ג'ון טרי נבחר לקפטן נבחרת אנגליה בגיל 25, כשאחריו רזומה מרשים בצ'לסי. מאמן שלושת האריות, סטיב מקלארן, צפה לו עתיד גדול. מעבר לעובדה לה התרגלנו – הציפיות לגבי נבחרת שלושת האריות נוטות שלא להתממש על הדשא – גם מבחינה אישית זה לא הסתדר לבלם של הבלוז. תחילה, בפברואר 2010 הודיע מאמן הנבחרת פאביו קאפלו שסרט הקפטן יעבור לידיו של שותפו למרכז ההגנה, ריו פרדיננד, לאור פרשיות שונות בחיי האהבה של טרי. הטענה של האיטלקי הייתה שהוא צריך לחשוב על טובת הנבחרת. טרי נותר אז חלק חשוב ב-11, וכעבור שנה כשפרדיננד נפצע חזר לתפקיד הסימבולי. אולם, במקרה הזה אין מדובר בסוף הסיפור. שנה חלפה, וטרי שהסתבך בפרשיה גזענית עם אנטון פרדיננד, האח של, נושל שוב ממעמד הקפטן.

טרי, והסרט שאיבד (קרדיט: Mike Egerton/Empics Sport)

המסר כאן, בעיקר במקרה השני, הוא שהקפטן מייצג את החברה כולה ושיש לו אחריות גדולה יותר מלשחקנים אחרים. הוא לא יכול להשתמש בביטויים גזעניים ובוודאי שלא לעמוד למשפט פלילי על פעולה כזו בעודו מכהן. הנבחרת לא יכולה לאפשר להציב במרכז העניינים, שמגיע עם סרט הקפטן, את בעיותיו של שחקן כלשהו.

לא מוכן

אולימפיאדת 2016 הביתית הסתיימה במדליית זהב של נבחרת ברזיל בהובלת הקפטן ניימאר. שנתיים מכבידות הספיקו לכוכב הדור הנוכחי של ברזיל. "היום הפכתי לאלוף, ואני מוותר על הסרט", הודיע לאומה. כבר אז כוכב העבר זיקו הטיל ספק במידת התאמתו של הילד שמעולם לא התבגר לתפקיד. זה לא הפריע לו לקבל אותו שוב אחרי מונדיאל 2018. אז הוא כבר איבד אותו כעונש חינוכי מצד המאמן טיטה, על התנהגות לא-הולמת במדי קבוצתו פ.ס.ז. לפני הקופה אמריקה בשנה העוקבת. "אדבר עם ניימאר בתור מאמן נבחרת ברזיל, אך גם כבן אדם. זה יהיה על נימוסים ועקרונות", הודיע המאמן. "ואולי בכלל יש שאלה חשובה יותר מאשר למה ניימאר איבד את סרט הקפטן", כתבו אז בדייקנות ב-ESPN ותהו: "למה מלכתחילה הוא היה אצלו?".

ניימאר, באחת הכהונות כקפטן ברזיל (קרדיט: Soccrates Images/Getty Images)

ניימאר חסר בבירור את הכישורים המנטליים שמתאימים לעומד בראש הנבחרת הגדולה בהיסטוריה. דמותו ככוכב לא השתלבה עם דמותו כמנהיג, דבר שפגע בנבחרת והצריך שינוי. פעם אחת הוא ידע לעשותו, ובשנייה הוא קיבל שיעור.

תקדים מסוכן

גם בנבחרת שלנו וגם באחרות, ראינו, סיבות שונות מובילות שחקן לאבד את סרט הקפטן (לעתים, יותר מפעם אחת). הן יכולות להיות קשורות לתפקודו על המגרש ומחוצה לו, ויכולות להיות קשורות להתנהגותו בקבוצה או בנבחרת. קפטן לא נמדד רק בביצועיו אלא גם בהיותו אדם ומנהיג. לא רק הסרט יושב לו סביב הכתף, אלא גם הערכים שהוא מייצג. הסרט נותן כוח, וכמו שספיידרמן למד זה מייצר אחריות נוספת.

קשה למצוא דמיון בין המקרים הללו להתנהלותו של דסה. גם כאשר נבחרת מענישה שחקן על התנהגותו בקבוצה – מדובר על התנהגותו בקבוצה, ולא על בחירת הקבוצה שלו. זה כבר יכול להוביל אותנו למחוזות אבסורדיים. למשל, התאחדות שמזוהה עם קבוצה מקומית אחת לא תזמן את שחקני היריבה.

ואם כבר, למה לא הפוך? האם על קבוצה להעניש שחקן על בחירת נבחרתו? למשל, רומן נוישטאדר, שגדל בגרמניה ושיחק בנבחרותיה השונות (כולל שני משחקי ידידות בבוגרת). כשהבין שלא ישתלב במדי אלופת העולם החל לייצג ב-2016 את נבחרת רוסיה. כן, זו שהואשמה בתוקפנות כלפי אוקראינה אחרי סיפוח חצי האי קרים. בחירת הנבחרת הזו לא הפריעה לווסטרלו מהליגה הבלגית להחתימו כעבור כמה שנים לאחר ששוחרר מאותה דינמו מוסקבה. אגב, בבלגיה יושבת מפקדת נאט"ו, הברית הצבאית המערבית שתומכת צבאית באוקראינה במלחמתה ברוסיה. ככה נראה הסיפור של דסה, מהצד השני.

חזרה לישראל

נבחרת לאומית היא לעתים השתקפותו של הלאום. ובישראל כמו בישראל, צרות מגיעות מפעם לפעם. רק לפני שנה פרש עומר אצילי מהנבחרת, על רקע הקאמבק לחיינו של פרשת הקטינות שהוא ודור מיכה היו מעורבים בה שנתיים קודם. על רקע מעשיו של אצילי, שאמנם התבררו כלא-פליליים אך לבטח נגועים בבעיות מוסריות (שהובילו לשחרורו ממכבי תל אביב והוכלו במכבי חיפה זוללת האליפויות לאחר גלות קצרה בקפריסין), ביקורת קשה הוטחה בהתאחדות על זימונו לנבחרת. ארגוני נשים אף ניסו לנקוט בצעדים משפטיים כדי למנוע את המהלך שמתפרש כנרמול ההתנהגות הזו.

ההד הציבורי והתקשורתי היה חלק ממאבק ערכי על דמותה של נבחרת ישראל. כמוסד ציבורי, ההתאחדות מושפעת מהסנטימנט הלאומי. האם כיום רוח דומה מנשבת ברחבי הארץ, המבקרת בחריפות את יחסי ישראל-רוסיה ושוללת מן היסוד כל קשר עימה? האם בעת מעברו של קפטן הנבחרת לקבוצה מהמדינה שנלחמת באוקראינה, פנו העולים מן האחרונה למאבק משפטי נגד החזקתו בסרט הייצוגי? האם הממשלה רואה ברוסיה אויב אדיר ממדים, יותר מאשר שחקן דומיננטי בזירה הבינ"ל שאולי כרגע יחסיו עימנו שליליים אך חשוב לשמרם? למיטב ידיעתי התשובה לכל השאלות הללו היא לא, ולכן קשה להשוות בין המקרים וחומרתם.

פוליטיקת זהויות נגדנו

העיסוק בשאלה "מה יאמרו הגויים?" מלווה אותנו מאז ימי בן גוריון. לפוליטיקה יש צד נוסף שראוי להזכיר כאן. דסה הוא נציג בולט של קהילת עולי אתיופיה בכדורגל הישראלי, אולי המצליח ביותר שיצא ממנה. כל בר-דעת יודע שקיים פער אדיר בין כמות הכישרון והפוטנציאל של ילדים עם סיפור דומה לשלו, לבין הסיכוי שלהם לחקות אותו. התקווה שגם הם יכולים להיות קפטן הנבחרת יום אחד מעוררת השראה: התקווה הזו עלולה להילקח ביחד עם סרט הקפטן. ואיך ייראו בעולם הכותרת ב-BBC או הציוץ של גארי ליניקר, "נבחרת ישראל מדיחה את הקפטן השחור שלה על רקע המלחמה בעזה"?

קפטן הנבחרת, בינתיים. אלי דסה (קרדיט: עמוד האינסטגרם של אלי דסה)
סיכום הדיון

היה זה ראש הממשלה הראשון שקבע, בהמשך לשאלה מפתיחת הפסקה הקודמת, שחשוב יותר "מה יעשו היהודים". נבחרת ישראל יכולה להיות משווקת בעולם כסיפור נפלא של נקודת מפגש וחיבור בין חלקים שונים בחברה: יהודים, ערבים, צברים, עולים, מכל הצבעים והדתות. היותו של דסה שחקן דינמו מוסקבה אמנם מוסיפה מורכבות על הסיפור הזה, אבל שום דבר פה לא פשוט בכל מקרה. גישה יוזמת יותר של ההתאחדות יכולה לצמצם את העיסוק בשאלת התאמתו של המגן לתפקיד הקפטן. למשל, הצהרה על יציבות מעמדו, המשך שילובו במאמצים הלאומיים על רקע המלחמה, ובניית אסטרטגיה תקשורתית לקראת מפגש אפשרי עם אוקראינה.

בכל מקרה, אין לנו תקדימים לשינוי דרסטי דומה בנבחרות שנעשה בגלל שיוכו הקבוצתי של שחקן בלבד. הדבר יכול להשליך בצורה רחבה על יחסי קבוצות-נבחרות. לנבחרת ישראל סטנדרט מוסרי וציבורי מסוים שכבר עמד למבחן, ודסה עצמו מייצג מסר חיובי שישראל יכולה להעביר. הדחתו מתפקיד הקפטן יכולה, לפיכך, להתפרש כצעד עגום. כמובן, הדבר לא שולל דיון מקצועי במידת התאמתו של דסה לעמדת המגן הימני ולתפקיד הקפטן של הנבחרת. אבל מול כל הקשיים שצוינו פה, לא בטוח שהנתיב שיוכין מציע לצעוד בו נכון לנו בעת הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן