חולה על כדורגל - המגזין
בן 39, נשוי פלוס 2, ירושלמי מבטן ומלידה. כותב ומדבר על כדורגל. מאמן בכדורגל הישראלי מעל ל-16 שנה. בקיצור, חולה על כדורגל.

חולצות בלעדיות לרכישה

חולה על כדורגל הינו שותף של Classic Football Shirts – האתר המוביל בעולם לרכישת מוצרי כדורגל מקוריים!
קבלו לכמה המלצות שוות למוצרים נבחרים

למה אני רוצה שכל אחת מארבע הקבוצות בחצי גמר ליגת האלופות תזכה בסוף בתואר?

לא איכפת לי שכל אחד מהארבעה יניף את הגביע בסופו של דבר (Credit: Getty Images)
איוב של הכדורגל, גיבורי על, ישראל ואנטי גלאקטיקוס - קבלו את 4 הסיבות שלי למה אני אשמח מזכייה של כל אחת מארבע הקבוצות שהגיעו לחצי גמר ליגת האלופות דרך מסע בזמן לימים המרגשים של מנצ'סטר יונייטד בשנות התשעים, אבי מלר ורמי ויץ, השערות בחזה של ראיין גיגס והשיממון של ראסינג סנטנדר

אם אתם לא יודעים, אז אין לי אף קבוצה מועדפת באירופה. אולי לפעמים זה נדמה לכם מאיזה פוסט או איזו אמירה כזו או אחרת שפחות אהבתם, אבל זו האמת – אני לא אוהד אף קבוצה באירופה. אני כן מתחבר יותר לקבוצות מסוימות או אוהב סגנון מסוים או לפעמים רוצה שקבוצה מסוימת תנצח או תזכה, אבל בעיקרון, אני חי בשלום עם כל תוצאה שהיא. יש שיאמרו שזה מעט מבאס, שאין איזו קבוצה אחת שהולכים איתה עד הסוף, באש ובמים, שמתרגשים עד דמעות מזכייה שלה במפעל או מתרסקים עד דמעות ממפלה.

אבל זה המצב. האמת היא שבשנות העשרה שלי מאוד אהבתי את מנצ'סטר יונייטד. קל יותר להתחבר לזוכות, לקבוצות המצליחות, ויונייטד של שנות התשעים, בואכה שנות האלפיים, הייתה מדהימה, מרגשת ומלהיבה. אלכס פרגוסון, אז היה רק אלכס פרגוסון ולא סר אלכס, פיקד על קבוצה אדירה שאחראית אולי לזיכרון הכי גדול שלי מליגת האלופות ואחד הגדולים שלי מכדורגל – ואני מדבר כמובן על גמר 99, על המהפך, אולי הגדול בהיסטוריה, מול באיירן מינכן. השערים הגדולים של שרינגהאם וסולשיאר, השידור האלמותי של רמי ויץ (האהוב עליי ביותר בעבר), המבט הקפוא של לותר מתיאוס על הספסל, הדפיקות על הדשא של סמואל קופור בסיום המשחק… הכל היה מושלם!

תקציר גמר ליגת האלופות ב-1999:

 

יונייטד של אז סיפקה לי הרבה רגעי אושר, לא רק בליגת האלופות, אלא גם בליגה האנגלית, שהייתה משודרת אז בערוץ הספורט (זמנים אחרים…) – השידורים הנהדרים של אבי מלר, השער הגדול של ראיין גיגס מול ארסנל בגביע האנגלי והחגיגה שלו אחרי בלי חולצה ועם הרבה שערות על החזה. אה, וכמובן השידורים של הליגה הספרדית, עם חיים רביבו מלהטט על הקווים בסלטה ויגו המרגשת עם קרפין, מוסטוביו, מאזיניו ואחרים ויוסי בניון רוקד על הדשא במשחקים המשמימים של ראסינג סנטנדר (רק מי שצפה במשחקים האלו בשביל לראות אולי איזה מהלך של יוסי יכול להבין על מה אני מדבר).

טוב, אני מתפזר… בכל מקרה, מנצ'סטר יונייטד היא כנראה הקבוצה האחרונה והיחידה שאני יכול להגיד שבאמת אהדתי ואהבתי באירופה ועם השנים זה התפוגג. אחר כך זו הייתה ברצלונה האימתנית של פפ, באיירן מינכן העוצמתית של היינקיס ופליק ואז סיטי המשומנת של פפ. אהבתי את הכדורגל שלהן, רציתי שינצחו, אבל לא בכל מחיר וגם אם הן היו מפסידות, לא הייתי לוקח את זה קשה. לא באמת אהדתי אותן. האוהד הנייטרלי, במלוא מובן המילה.

הקבוצה האחרונה והיחידה שבאמת אהבתי ואהדתי. גיגס חוגג ניצחון של מנצ'סטר יונייטד (Credit: talkSPORT)

חזרה להווה, לחצי גמר ליגת האלופות. אחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני מניח שאתם מבינים שאני אחיה בשלום עם זכייה של כל אחת מארבע הקבוצות שמתמודדות בשלב הזה. אז קבלו את הסיבות לכך.

באיירן מינכן

בשתי מילים – הארי קיין. ובקצת יותר משתי מילים, אז כמובן, שכמו שאני מתאר שלרובכם יוצא הלב לקיין, אז גם אני כך. איוב של הכדורגל, איך מישהו כתב פעם, שאם קיין לא יקח תואר בקריירה שלו, הוא יהיה השחקן הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחק שלא זכה בשום תואר. בגיל 30 החליט קיין לעזוב את הבית, את המקום שאהב כל כך כי הבין ששם כנראה לא יזכה לעולם בתואר. אז הוא הלך למקום שבכל עונה זוכים בתואר, לפעמים ב-3 או 4 – לבאיירן מינכן.

אז כבר במשחק הראשון שלו בקבוצה, בסופר קאפ הגרמני מול RB לייפציג, באיירן הובסה 3-0 ואיבדה את התואר. בגביע הגרמני היא הודחה בצורה משפילה כבר בסיבוב השני מול סארבוקן מהליגה השלישית. את תואר האליפות הפסידה לבאייר לברקוזן 11 שנים רצופות בהן שלטה ללא עוררין. ליגת האלופות זה התואר האחרון שנותר לבאיירן לשחק עליו העונה והאמת, שעד עכשיו הולך לה לא רע. מול ארסנל ברבע הגמר היא הוכיחה שבמפעל החשוב ביבשת היא שוב נראית כמו באיירן מינכן הגדולה והניסיון במעמדים האלו לא פחות חשוב מהכושר שאתה נמצא פה בפועל.

תמיד ליד, אולי הפעם? קיין בגמר ליגת האלופות עם טוטנהאם (Credit: Getty Images)

קיין עצמו כבש פנדל במשחק הראשון באנגליה והגיע ל-7 שערים במפעל. את שלו הוא עושה, גם בליגה עם 35 שערים ב-31 מחזורים. אישית אולי אי אפשר לבוא אליו בטענות, אולי רק לנאחס שהביא איתו מטוטנהאם, אבל אם להיות קצת רציניים, לקיין מגיע סוף סוף לזכות בתואר בקריירה. אם זה יקרה דווקא בליגת האלופות זה יהיה מאוד מאוד מיוחד.

בלי קשר לקיין, באיירן היא קבוצה שאני מאוד מספמט ואני אוהב את העוצמות שלה, את הכדורגל שהיא מראה, את תומאס מולר הבלתי נגמר ואת קימיך הגאון, וכמובן, שאסור לנו לשכוח את דניאל פרץ, שלמרות שהוא מתייבש על הספסל (או ביציע), הוא עדיין חלק מהקבוצה ואני רוצה בהצלחתו של כל ישראלי. אני אשמח לראות גם אותו מניף את הגביע (בליגת האלופות יושבים על הספסל 2 שוערים).

ריאל מדריד

זה לא שחסר לריאל מדריד תארים, בטח שלא בליגת האלופות, שבה היא כמובן מלכת המפעל עם 14 זכיות, אבל יש משהו בריאל שגורם לך לרצות להיות כמוה. היכולת הזו להיות במיטבך, ברגעים הכי חשובים שצריך, בבמה הכי גדולה שיש, להוציא מעצמך יותר ממה שיש בך, למצוא כוחות שלא ידעת שקיימים בתוכך – מין איזו יכולת על שכזו.

מי מאיתנו לא רצה להיות גיבור על בילדות? אני זוכר סיטואציה מאוד משעשעת מבחינתי מהילדות. אני שוכב במיטה בלילה, מאמין שהייתי בן איזה 7-8 ואני מתפלל שיהיה לי איזה כוח על, משהו עם מים. הייתה איזו סדרת ילדים של גיבורים עם כוחות על, משהו עם טבעות כזה. אז אני רציתי איזה כוח על עם מים. לא הצליח לי כמובן, אבל את הרגע הזה אני לא אשכח כל חיי.

בקיצור, כוחות על, גיבורי על, אז ריאל מדריד. כי רק אצל ריאל נאצ'ו יכול להיות מלדיני בפריים שלו בגמר ליגת האלופות ולוקאס ואסקז יכול לשרוף את קו ימין ברבע הגמר כאילו היה המגן ימין הטוב בעולם. הגיבורים המרכזיים יהיו דווקא אלו שלא ציפית שישחקו בכלל. תחשבו על רודריגו של לפני שנתיים, איך דווקא הוא התעלה מול מנצ'סטר סיטי, כשגם האחוזים הראו אחוז אחד בלבד לעלייה של ריאל, פתאום הכל השתנה. הלא צפוי נהיה לצפוי.

כאילו היה מלדיני בפריים. נאצ'ו בגמר ליגת האלופות מול ליברפול ב-2018 (Credit: Getty Images)

אז ריאל מדריד, בעיקר ובמיוחד בליגת האלופות, היא כל מה שכל אחד מאיתנו רוצה להיות – גיבור על עם כוחות מיוחדים, של להפתיע את כולם כנגד כל הסיכויים, של להוציא מעצמך את הגרסה הטובה ביותר של עצמך. אז אני רוצה שהיא תזכה שוב, גם אם לא חסר לה תארים בארון, כי בא לי להיות כמוה.


מוזמנים להאזין או לצפות בפרק ההכנה לקראת מפגש הענקיות בין באיירן לריאל:


 

בורוסיה דורטמונד

מדינת ישראל ידעה ויודעת את התקופה הקשה והעצובה ביותר שלה בהיסטוריה ובעולם שכל אחד ואחת מתחרה מי יהיה יותר אנטי ישראלי ואנטישמי, אנחנו חייבים להעריך ולהוקיר את מי שנמצא איתנו. בעולם הכדורגל, המצב אינו שונה כלל. כשמעורב כל כך הרבה כסף, ובעיקר כסף ערבי, הכדורגל הגרמני הוכיח את עמידתו האיתנה והאמיתית מאחורי ישראל. מועדונים כמו ורדר ברמן, סט. פאולי ואחרים עשו מעל ומעבר בשביל להנציח, להזכיר ולעמוד מאחורי ישראל. וכמובן שגם בורוסיה דורטמונד, שהקפידה להזכיר את מאורעות ה-7/10, לגנות את הטרוריסטים המתועבים של חמאס, לעמוד מאחורינו באופן מלא וגם לארח משלחת מיוחדת של ניצולים מהטבח בעוטף.

בפרק 214 של חולה על כדורגל – הפודקאסט דיברנו על התמיכה הבלתי מסויגת של הכדורגל הגרמני בפרט וגרמניה בכלל מאחורי ישראל:

אסור לנו לשכוח את מי שעמד ועומד לצידנו ברגעים הכי קשים. צריך להעריך ולהוקיר תודה על כך. חשוב גם לרצות בטובתם.

בלי קשר לכך, דורטמונד הוא מועדון מרגש מאוד עם אחד האיצטדיונים הביתיים ביותר בעולם וגם דוגמה מעולה לאיך מועדון צריך להתנהל, בטיפוח ושדרוג שחקנים, בהתנהלות כלכלית נכונה. אדין טרזיץ' הוא דוגמה לכל מי ששואף להיות חלק ממועדון שהוא כל כך אוהד. אחרי מפח הנפש במחזור האחרון  בבונדסליגה בעונה שעברה ואיבוד האליפות לבאיירן מינכן בדקות הסיום, דורטמונד ראויה לספק לאוהדים שלה קצת נחת ולזכות בתואר החשוב מכל, בפעם השנייה בתולדות המועדון בלבד, זה בהחלט יעשה להם טוב. גם לנו.

פ.ס.ז'

קצת מוזר לי לכתוב על פאריס סן ז'רמן אחרי שכתבתי את מה שכתבתי על דורטמונד, ואם להיות כנה, אז מבחינתי פאריס נמצאת בתחתית הרשימה כאן. אני אשמח מאוד אם אחת מכל השלושה למעלה תזכה בתואר, אבל יש סיבה אחת למה אני לא אתבאס מכך שפאריס תיקח בסופו של דבר את התואר. טוב, אולי שתיים. הראשונה, וכנראה גם הפחות חשובה, היא כי די הימרתי מההתחלה שהיא יכולה ללכת עד הסוף. אז אני מאוד אשמח שאני אהיה צודק בסופו של דבר. צריך להיות צודק פעם ב… לא?!

הסיבה השנייה והיותר חשובה (שהיא הסיבה לסיבה הראשונה) היא שזכייה של פאריס העונה בליגת האלופות תהיה הוכחה לכולם, וכנראה גם לפאריס עצמה, שהדרך הנכונה להצלחה בכדורגל היא לבנות קבוצה מאוזנת ובריאה ולא לבנות קבוצה כשהפרט יותר חשוב מהכלל. נכון, אני מודה, מאוד הלהיב אותי לראות את השלישייה של מסי, ניימאר ואמבפה יחד, אבל זה היה כישלון מוחלט (שיחד עם מסי היו בהצגה הראוותנית בקיץ 2021 גם דונארומה, ראמוס, חאקימי ו-ווינאלדום) והוכיח שוב כי פרוייקט גלאקטיקוס עתיד להיכשל, לא משנה באיזו שפה מדברים.

זה לא עבד. אולי מה שהעונה נבנה כן? (Credit: Getty Images)

בתחילת העונה, החליטו בפאריס לשנות כיוון. מסי, ניימאר, ראמוס ואחרים עזבו ובמקומם הגיעו שחקנים צעירים יותר, רעבים יותר. הבסיס הצרפתי התחזק ויחד עם לואיס אנריקה שהגיע עם הניסיון והיכולת להתמודד גם עם כוכבים וגם עם שחקנים צעירים, בפאריס נבנתה קבוצה בריאה יותר ומאוזנת יותר. גם אם שלב הבתים היה לא להיט מבחינתה ובמחזור האחרון היה לה הרבה מזל, היא שיחקה כדורגל טוב בו והגיעה להרבה הזדמנויות. מול ברצלונה היא הראתה שלצד אמבפה והיכולות הידועות שלה, יש לה שחקנים כמו ברקולה, ויטיניה וכן, גם דמבלה, שיכולים להתעלות כשצריך אותם.

אז כן, אני אעדיף שכל אחת משלושת האחרות יזכו בתואר, אבל גם אם זו תהיה פאריס, אני אקח מזה את הדברים הנכונים (מבחינתי) – מה לא לעשות בכדורגל ומה כן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עקבו אחרינו

פרקים אחרונים

הכל מהשנה האחרונה

בואו לתמוך בנו

באתר מגזין חולה על כדורגל
החל מ-5$

נדאג להודות לכל תומך באופן אישי (בפודקאסט, בפוסטים, בכתבות המגזין)

דילוג לתוכן